חדר קטן ובו מיטה, שולחן קטן מראה גדולה, האור קצת עמום.
שני נכנסת לחדר ורואה את מיכל יושבת וכותבת על המיטה עם עיניים
אדומות, והאיפור השחור מרוח לה על כל הפנים.
שני - "יואו, איזה גשם יורד בחוץ (מסתכלת על מיכל), הקאת נכון?
(מיכל לא עונה) מיכל, הבטחת לי שלא תעשי את זה יותר, את כזאת
סתומה אלהים. תפסיקי עם זה כבר את כזאת... אוף!!! אלהים!!! את
הורגת את עצמך, את לא מבינה את זה? אם תתאבדי זה יהיה אותו
הדבר".
מיכל - "שני, אכלתי כל כך הרבה היום. את יודעת איך ההרגשה אחרי
שאוכלים הרבה והייתי חייבת להקיא את זה".
שני - "את פשוט מטומטמת שאת ממשיכה עם זה".
מיכל - "שני די, אני שונאת שאת מתערבת ומתחילה להטיף לי. גם את
לא כזאת מושלמת - את שכחת שגם את עושה את זה לפעמים..."
שני - "לי יש גבולות. את מקיאה אלף פעם ביום. את בולימית! את
מבינה אותי ב-ו-ל-י-מ-י-ת!!!"
מיכל - "די להגיד את המילה הזאת, אמא שלי יכולה לשמוע אותך."
שני - "אין מה לעשות את בולימית."
מיכל - "די כבר"
שני - "בולימית"
מיכל - "אוי, סתמי..."
שני - "מיכל אני מתחננת, לא בשבילי - בשבילך, בשביל אמא שלך,
בשביל החיים שלך!!!"
מיכל - "אמא שלי בכלל לא יודעת על זה. אף אחד לא יודע על זה -
וגם אף אחד לא ידע על זה." (מסתכלת על שני במבט מאיים)
שני - "מיכל, אני מבטיחה לך שאם תמשיכי עם זה אמא שלך תדע."
מיכל - "שני, אם אמא שלי תדע על זה תשכחי ממני לכל החיים. חסר
לך שאמא שלי תדע על זה. אני לא מאמינה, אני כל כך מצטערת
שסיפרתי לך!!!"
שני - "אם את רוצה שאמא שלך לא תדע מזה אז תפסיקי. את יודעת
מה?! לפחות תנסי...
יש לך חלומות ושאיפות, את רוצה להיות שחקנית, להקים משפחה,
לראות את העולם, את... מה אני מדברת על כל הדברים הרחוקים
האלה. אם תמשיכי ככה אני בספק אם תגיעי לגיל 16..."
מיכל - "שני, את לא מבינה כלום. לפני כמה ימים גלעד בא אלי
והייתי עם בוקסר קצר. והוא אמר לי שאם אני אוריד כאן (מצביעה
על אזור היריכיים) אני אהיה הכי כוסית בעולם. ו... שלא תחשבי
שזה רק בגללו, הוא רק חיזק את הרצון שלי להמשיך עם זה."
שני - "מיכל, את מושפעת יותר מידי מאחרים. בגלל גלעד וכל מיני
אנשים מפגרים כאלה את תמותי, לא הם, את לא מבינה?! את תסבלי
מזה! זה החיים שלך, קחי את עצמך בידיים! את כבר לא ילדה קטנה
ואת מתנהגת כמו אחת כזו. אני בכלל לא מאמינה שאני צריכה להגיד
לך את הדברים האלה."
מיכל - "מי שמתנהגת פה כמו ילדה קטנה זו את. את שכחת כבר איך
נכנסתי לכל העסק המסריח הזה... (האור מתחלף לאור כחול ירוק
מעומעם) שני, את זאת שהכנסת אותי לכל העסק הזה...
את!!!!


(מיכל ושני יושבות במסעדה, האור כחול, על הבמה שולחן עגול ערוך
ושני כסאות)
מיכל - "יואו, כמה עוגה אכלתי, הבטן שלי כל כך נפוחה בא לי
להקיא".
שני - "אז תקיאי."
מיכל - "מה? מה זאת אומרת  - אז תקיאי?"
שני - "מה, גם אני כשאני אוכלת יותר מידי אני הולכת לשירותים  
ומקיאה".
מיכל - "איך?"
שני - "עם האצבע. כבר עשיתי את זה כמה פעמים וזה מה זה כיף.
מרגישים מה זה טוב אחר כך..."
מיכל - "אבל... (בהיסוס) זה ממש מסוכן... וגם בטח לא ילך
לי..."
שני - "זה ילך (בביטחון) זה תמיד הולך"
מיכל - "אבל תמיד כשאני מנסה אני לא מקיאה בסוף ואני סתם
מרגישה חרא."
שני - "בואי איתי לשירותים ואני אלמד אותך."
מיכל - "טוב, העיקר להוציא את העוגה הזאת..."
(הן נכנסות לשירותים ורואים רק את הצל שלהן)
שני - "תראי, תתכופפי עם הראש מעל לשירותים ותכניסי אצבע לפה
עד שהיא תיגע בסוף הלשון שלך, זאת אומרת הכי רחוק שאת יכולה.
את תראי, תוך שניה כל מה שאכלת, בשירותים."
(מיכל מכניסה אצבע ותוך כמה דקות יוצאת עם עיניים אדומות)
מיכל - "הקאתי. אני לא מאמינה, בחיים שלי לא הצלחתי. יאללה
איזה הרגשה טובה זאת. הבטן שלי כל כך ריקה עכשיו."
שני - "יופי, אני שמחה, אבל שזה לא יהפוך להרגל, שמעת?!"
(הן יוצאות, חושך יורד על הבמה ונשמעת צרחה של שני - מיכל
מתה...)