אינני יודעת כמה זמן אני כאן. אולי שנה, אולי חמש, אולי 15
שנה. המושבה שלווה, לא קורה בה הרבה. מדי בוקר, בשבע, אני
יוצאת את ביתי הלבן, משאירה לכלב מספיק מים בכלי שלו וקצת
אוכל, נפרדת ממנו לשלום ונוסעת לקיבוץ מעלה החמישה, מרחק של
שעה וחצי נסיעה, להדריך סדנאות חשיבה יצירתית לבעלי מפעלים
ומנהלים.
אני חוזרת בחמש בערב. לא יותר מדי שעות עבודה. כשאני מגיעה לשם
בשמונה וחצי אני שותה כוס קפה שני עם מנהל הקבלה ועולה לאולם
ההרצאות. הסדנה, כמובן, כבר ערוכה מראש.
לא מצפות לי שם הפתעות. אולי למשתתפים, אבל לא לי. הם נכנסים
לאולם בחשש מוסתר. מסתחבקים עם החברים שלהם, סוגרים עסקאות או
פותחים עסקה חדשה ביניהם. אני מחכה שימצו את זה ורק אז מבקשת
מהם לשבת על המזרונים הפרוסים בחדר. זה ממש לא מתאים להם.
לרובם יש כרס לא קטנה וכולם כאחד חסרי גמישות לחלוטין. הם
נעזרים בקיר מאחור כדי להגיע למצב של ישיבה, ומנסים לסדר את
המכנסיים המגוהצות שיאפשרו להם להזיז מעט את הרגליים.
רובם דומים זה לזה. יש בערך שלושה סוגים של טיפוסים ואפשר לחלק
את כולם לאחד מהסוגים. הרזה הממושקף עם תסביך השליטה, המגודל
השופע שמרגיש מלך העולם ויש לו עניינים עם המאפיה, והשקט נעים
ההליכות שמנסה להסתדר עם אייקיו מטורף.
מדברים על חלומות. אני בוחרת שלושה אנשים שיספרו חלומות שלהם.
אין לי העדפות. קיצוני ימני, מישהו באמצע ועוד אחד משמאל.
הנבחרים מתרגשים. מי יודע אם מישהו בכלל הקשיב אי פעם לחלום
שלהם. זה מסוג הדברים שהם נוטים לשמור לעצמם. היה, היה.
עם כל הכבוד להדחקות גם שם לא מחכות לי תגליות. הם קצת עפים
בחלל, קצת מחליפים זהויות לאנשים קרובים להם וקצת נרדפים, אבל
זה מכניס אותנו לאווירה.
אחר כך אנחנו עובדים על מחשבות מגבילות. אם תרצה, אני יכולה
למנות לך עכשיו עשרה כאלה ולשלוף לך אותם מהראש, כמו קבצים
מקולקלים. אפשר להתחיל מהמחשבה "יום אחד אני אמות ולא אהיה
יותר."
טוב, גומרים עם זה. אני עוברת לרגשות שלהם ומורה להם לפרוק
אותם. לא במלים אלו כמובן.
תמיד יש מישהו שבוכה ומישהו אחר שמחבק אותו, ואז אני מרגישה
כבר את סוף היום ושואלת את עצמי, אם כדאי למלא דלק בנווה אילן,
או שנסחוב ככה עד הבית.
חיבוקים, טפיחות על השכם וזהו, אני מסתלקת משם.
אבא שלי סידר לי את העבודה הזו. מיד כשסיימתי תואר ראשון
בפסיכולוגיה, כראוי לילדה צייתנית וחביבה, הוא השתמש בקשרים
שלו והכניס אותי לשם. לא סירבתי, מה יש לי לסרב?
מאז לא הרבה השתנה. ניקיתי את הבית, לכלכתי אותו, ניקיתי שוב,
התחתנתי, התגרשתי, מצאתי כלב ואספתי אותו לביתי, זהו פחות או
יותר.
אני מגיעה בערב הביתה, מטאטא קצת את הרצפה, עושה כלים, מכינה
אוכל לי ולכלב ויושבת לצפות בטלוויזיה.
אין לי חברים. מערכות יחסים קבועות דורשות יותר מדי ויתורים
והמון השקעה.
חברות לדוגמה, ניסיתי פעם, הן תמיד מדברות איתך על איזה בחור,
לפעמים את בכלל לא מכירה אותו, והן כל הזמן נואשות, לא יודעות
מה לעשות, איך ללכוד אותו, איך לשכנע אותו, איך לשנות אותו,
ואני, מה אני מבינה בבחורים? פעם היה אתי אחד. עד היום אני לא
מבינה למה הוא בחר להישאר אתי, עד שבסוף גם הוא לא הבין והלך.
לפעמים אבא שלי מתקשר ושואל לשלומי, אני אומרת שהכול בסדר. הוא
שואל אם אני צריכה כסף, אני עונה שלא. בשביל מה? "אולי תיסעי
לאנשהו", הוא אומר. "תתאווררי". לאן אסע? ומה אעשה שם?
הפסולת מצטברת, אך אני מעדיפה להמתין כאן. למה? לחורבן העולם.
הסתיו הגיע. מחשיך מוקדם יותר ואני לובשת חולצות דקות עם שרוול
ארוך. יש ריח נעים באוויר, הכנה לגשם. אני נוסעת חזרה הביתה
בחלונות פתוחים ובנתניה מגלה שלא שמתי לב בכלל לדרך.
לא נורא, "מיס דייזי", המכונית שלי, מכירה את הדרך, ותוך עשרים
דקות היא כבר גולשת אל השביל שמוביל לביתי. שביל עפר שמשני
צידיו עצי אבוקדו ופקאן המקבלים את פני בברכה.
אבל במשלחת קבלת הפנים חסר משתתף. בכל יום בחמש, הכלב ממתין
בקצה השביל לבואי.
אני לא יודעת אם הוא יודע מה השעה, או שהוא מכיר את רעש המנוע
של מיס דייזי ומתייצב שם לקראתנו.
הוא קופץ עליי בליקוקים עוד לפני שאני יוצאת מהאוטו, דוחף את
הראש שלו דרך החלון ומלקלק, גופו מפרכס בשמחה, כאילו לא
התראינו שנה לפחות. אני אומרת לך, בשדה התעופה, באולם קבלת
המגיעים, יכולים לקבל ממנו שיעורים.
כשאני יוצאת מהאוטו זה נמשך עד שאני אומרת לו "די, די כבר".
והוא נרגע.
אבל היום לא. אני יוצאת מהאוטו וצועקת "כלב! כלב!" אין קול,
אין עונה, ואין גוף כתמתם מתרפס בהתרגשות ומקשקש זנב בעליצות.
לא כלום.
"כלב!" אני מקיפה את הבית כמה פעמים. מביטה בשמיים. נותרה בערך
שעה וחצי של אור שמש.
אבחר כיוון ואלך לשם, לחפש. אני מרחרחת באוויר לקלוט שרידי ריח
שאולי משך אותו.
הצפון מריח טוב. אני הולכת לשם.
בתי המושבה שלווים כאילו לא קרה כלום. משפחות יושבות בחצרות,
ילדים משחקים ורצים לאימא שלהם, חבורות של צעירים זרוקים
שוכבים בערסלים בזולות שלהם, בין פעמוני הרוח, שומעים מוסיקה
ומעשנים גראס.
הם מחייכים אליי כשאני עוברת לידם, אבל אני, יש לי פחד בלב.
אני עוברת ליד דוכני הפלאפל והבגאטים לראות אם התעכב שם ושואלת
את המוכרים אם ראו אותו היום.
הם אומרים שכן, בבוקר, כמו תמיד, עבר ריחרח אכל משהו מהזבל
והמשיך.
אחד אמר שזרק לו חבילה שלמה של פסטרמה היום. אני מקווה שלא חטף
קילקול קיבה. הוא קצת רגיש.
עכשיו אני צריכה להסביר משהו לאנשים שלא מגדלים חיית מחמד,
אנשים שמספיק להם המשפחה שלהם והם לא צריכים יותר כלום. לא קל
להסביר את טיבו של הקשר הנוצר בין חיה לאדם ובעיקר בין חיה
ואדם גלמוד. הכמיהה לאהבה ללא תנאים, אהבה תמידית, עד מוות,
ולנאמנות שאינה מוטלת בספק, מתגשמת בקשר הזה כמעט ללא מאמץ.
בנוסף, אתה לומד שפה. השפה של הטבע. אתה לומד להקשיב לתנועות,
לראות נביחות, וגם לדבר כך.
אתה מוצא עצמך משועשע מביטויה של נפש לא מודעת ונפעם מכוחה של
האינטואיציה.
אתה מתמכר. למרות שאני נחשבת לאדם חביב ונוח, התוספת שצירפתי
אליי לא התקבלה בברכה אצל הרבה אנשים. הנביחות הקולניות השלו,
המרץ הבלתי נדלה, האהבה שהוא מרעיף על הבריות מבלי להתחשב
באיסטנסטיות שלהם. אבל אין לי ספק שאם היו נגדו תלונות, הן
הגיעו מאנשים ממורמרים ונוחים לכעוס ואני, מבלי להסס הייתי
מצביעה על הפגם במבנה הנפשי שלהם המונע מהם להתמלא ברגשות אהבה
כלפי הכלב שלי. רובם לא הזדרזו לתקן את הפגמים ובדר"כ בחרו
פשוט להתרחק ממני ומהכלב שלי. הייתה תקופה שאפילו ניסיתי להביא
אותו לעבודה אתי, שיתרוצץ שם על הדשאים. אבל מנהל הקבלה החביב
שגם הוא אימץ כלב בעייתי, מצא את הדרך להסביר לי את פירוש
הביטוי "בית מרגוע" ולהצביע על מספר תכונות בכלב שלי הסותרות
את המתבקש ממוסד שמכנה את עצמו כך. במפתיע, קיבלתי את ההסבר
שלו, שלווה בליטופים על ראשו של הכלב ובמבטים רכים לתוך עיניו.
וכך למד הכלב שהוא תמיד לצדי פרט לאותן שעות ביום בהן,
מבחינתו, אני מבלה בתוך "מיס דייזי".
בתי המושבה כבר מאחורי ולפני המרחבים. גבעות מכוסות פרדסים
ושדות נטושים, צהובים מהקיץ שחלף.
"כלב!", אני צועקת אל השטחים האינסופיים. אין תשובה. אני
מתפללת...
כשאני נכנסת לפרדס מהדהד בראשי משפט "שלושה נכנסו לפרדס". נדמה
לי שזה מהקבלה. סיפור על שלושה שנכנסו לפרדס. אחד השתגע, אחד
מת והשלישי זכה להארה אני מתארת לעצמי.
בינתיים מרשרשים סביבי העלים הירוקים כהים ברוח הסתווית
כמוזיקת רקע לציוצי הציפורים המתארגנות לשינה. למרות שאני
שומעת הכול, אני לא מרגישה כאן בבית, במיוחד כיוון שהכלב לא
לצדי.
כשהיינו צועדים יחד, ותמיד היינו צועדים יחד, נהגתי להיעזר
בחושיו העירניים כדי להתמצא בסביבה.
אם היה זוקף את אוזניו, הייתי מקשיבה, אם היה נעצר, הייתי
מביטה סביבי, ואם היה נובח אז... טוב, יש הרבה סוגי נביחות
והיריעה צרה. זה היה כאילו הסתובבתי בעולם מצוידת בחושים חדים
יותר, ובידיעה אינטואיטיבית של היקום, ידיעה המושרשת בבעלי
חיים ואולי הייתה פעם קיימת גם אצלנו.
הייתי בטוחה אתו. ועכשיו, לבד, אני חסרת אונים. אני עוברת בין
שני עצים ומחרידה חוגלה מרבצה.
משק כנפיה המבוהל מחריד גם אותי. אני נעצרת על מקומי ולבי
הולם. החלטתי לא לקרוא שוב לכלב בקול. זה עלול למשוך אליי
גורמים מאיימים כמו גברים חרמנים, משוגעים שברחו ממוסד סמוך,
או ערבים חדורי שנאה. "כלב" אני לוחשת לעצים סביבי. ואז אני
מזהה תנועה בזווית עיני. תנועה כתומה. אני פונה וצועדת מספר
צעדים מהוססים לשם, מנסה להסתתר מאחורי הענפים כשאני סורקת את
השטח, אבל אינני רואה דבר. מה הייתה התנועה הזו? הבהלה מתרכזת
לי בקיבה ומשם מתפשטת הלאה. אני מזיעה.
נעלי הז'מש היפות שלי מכוסות אדמה, אך הן נוחות להליכה. הן
מפוררות את רגבי האדמה ולא משמיעות רעש רב בשעה שאני עוברת
מתלם לתלם. בקצה הפרדס מתגלה גבעה קטנה וכשאני יוצאת מבין
העצים אני רואה שהיא מדורגת במעין מדרגות גדולות מעוגלות. אולי
זו מחצבה, אבל איזה אבנים אפשר להפיק מאדמת החול הזו?
בנוסף, אינני רואה כלי עבודה גדולים, טרקטורים, או דחפורים.
המדרגות אינן קבועות בגודלן. חלקן בגובה מטר, לפעמים חצי מטר.
הקווים אינם ישרים, אלא עגלגלים כאילו עברה כאן חיה ענקית
ונגסה בגבעה. חיית החול.
אדמת הגבעה בצבע אדום כתום, או שזה בגלל השמש השוקעת. כשאני
חושבת על זה אני מבינה שמכיוון שהשמש כל הזמן משנה את מיקומה,
הצבעים משתנים ללא הרף ובעצם אין צבע קבוע לשום דבר.
בכל שבריר שניה, הצבע משתנה. זה אומר משהו לגבי תוקפה של
המציאות. אני אוהבת להתעסק במחשבות כאלה.
למען האמת, רוב הזמן אני מסתובבת עם מחשבות כאלה בראש, על
המציאות ועל האמת ומה קיים ומה לא, אבל בדיוק כרגע, כשהדממה
מסביב הפכה למוחשית, לא רצוי להתעסק בשאלות לגבי מידת קיומה של
המציאות.
שוב חולפת תנועה בזווית עיניי, אני קופצת לשם, להספיק הפעם
ללכוד אותה ושוב כלום.
אני מפחדת. אני מודה. הבדידות עוטפת את גרוני כצעיף צמר דוקר,
אבל איך אוכל לחזור הביתה בלי הכלב.
מה יש לי שם בלעדיו? "כלב" אני לוחשת שוב, הפעם אל המחצבה
ולפתע נשמעת יבבה חלושה.
"כלב?!" אני מגבירה קצת את קולי ושוב נשמעת היבבה החלושה. היא
מגיעה מלמעלה.
אני מחליטה לטפס לשם. מרימה ברך אל המדרגה הראשונה, מושכת את
גופי לשם, עכשיו גם בגדי היפים מכוסים בשכבת אדמה אדומה בנוסף
לקוצים שנדבקו אליי בפרדס. אני אוחזת בידיי במדרגה הבאה, מנסה
לטפס אליה, אך האדמה מתפוררת וקשה למצוא נקודות אחיזה. אני
מצליחה להרים את בטני אל קצה המדרגה ומשם בעזרת שרירי הבטן
להרים גם את רגליי ולהניחם על המשטח העליון.
כשאני מזדקפת להמשיך בטיפוס אני מזהה דמות משונה הניצבת בקצה
המחצבה. אדם גבוה, שיער אדום, זקן, בגדים מאובקים. משהו בשקט
בו הוא מתבונן בי, מחריד אותי. אני יודעת, ללא כל צל של ספק,
שעליי לנוס משם כל עוד נפשי בי. אני מתכופפת על ברכיי כדי
לנסות לשלוח רגל אחד למטה, אך כשאני מנתקת מגע עם הקרקע, גם
הרגל השניה מתרופפת, אולי מהפחד ואני מאבדת את אחיזתי ונופלת,
כמו בחלום, עמוק למטה, אל המדרגה הבאה. אני מנסה להיאחז בידיי,
אך האדמה המתפוררת נותרת בתוך אגרופיי כאבקה אדומה ואני ממשיכה
לגלוש יחד איתה עד שגבי ניתך בקרקע וידיי ורגליי נפרשות לצדדים
בחוסר אונים.
אני משותקת, לא ברור אם מהבהלה או מעוצמת המכה. גופי לא נשמע
לי, רק עיניי פעורות באימה אל הדמות הניצבת למעלה.
הוא עדיין שם ולחרדתי הוא מתכופף ושולח רגל לרדת למטה, אליי.
בכוחות לא לי, אני מצליחה להניע אחת מידיי, נאחזת באדמה והופכת
את עצמי על הבטן.
בעזרת היד שהצלחתי להניע אני מושכת את עצמי קדימה, סנטימטר אחר
סנטימטר, רגלי הכבדות נשרכות אחריי, לבי פורח בחזי. אני נועצת
את ציפורניי באדמה ומושכת שוב למרות שברור לי היטב שתוך שניות
ספורות הוא יגיע אליי.
אני כבר שומעת את נשיפותיו קרבות ומריחה את הסירחון שלו, ריח
של זיעה ואדמה.
לרגע אני מצליחה להתרומם על ברכיי ואפילו להביא אחת מהן קדימה
ואז אני מתמוטטת שוב על בטני ביאוש.
אני עוצמת עיניי ומחכה לגרוע מכול.
"קומי". אני שומעת צליל חזק ונוקשה מעליי.
הפקודה חודרת דרך אוזניי אל תוך גופי ומרימה אותו מהקרקע. אני
מתרוממת כמו גבעול של אפונה ריחנית, לא בכוחי שלי, אלא בכוחו
של הקול הפוקד עליי לעשות זאת.
גבי נותר מעט כפוף ואני תרה בידי הימנית אחר נקודת משען
מאחוריי.
אני מרימה את עיניי כדי לפגוש את שלו. עדיף היה לא לעשות זאת.
מבט עיניו מצמרר.
עיניו תכולות כקרח ואישוניו קטנים כראש סיכה. אין שם גם לא
זיכרון לרגש.
"מה את עושה כאן"? הוא שואל בהצלפה.
"מחפשת את הכלב שלי", אני מנסה לשכנע אותו בחפותי.
"הכלב שלך? למה את חושבת שהוא שלך?"
השאלות שלו מבלבלות אותי ואני שוב חשה חולשה. אני נשענת קלות
על המדרגה שמאחוריי.
"הוא חי אתי כבר הרבה שנים" אני מנסה, "אני מאכילה אותו והוא
שומר עליי."
הוא שותק לרגע ומפנה מבטו למעלה, כאילו מחפש שם משהו, ואז חוזר
אליי.
"עכשיו הוא חי כאן, ואני נתתי לו אוכל. את יכולה לשמור על
עצמך."
"אבל..." אני אומרת.
"את יכולה ללכת" הוא מפסיק אותי בחוסר סבלנות ופונה ללכת.
"חכה" אני מתחנת אל גבו המתרחק. "איפה הוא, הכלב? אני יכולה
לראות אותו?"
הוא מביט בי שוב, כאילו סוקר אותי מחדש, מי יודע, אולי אומץ
הלב שלי הרשים אותו.
"הוא למעלה" הוא אומר, "ואני לא רואה אותו רץ לכאן מעצמו. את
הטבע לא מכריחים, אם הוא בוחר לבוא הוא בא."
האפלה שכבר ירדה לגמרי על המחצבה צובעת את פניו בשחור ואני
מתחילה לפקפק באי קיומו של השטן.
"לכי עכשיו" הוא אומר. "תחזרי מחר. אולי הוא יבחר לבוא אלייך
מחר."
אני נותרת שעונה על המדרגה, המומה. כשהוא מסתובב אליי שוב לאחר
מספר צעדים, רק כדי לומר, "אולי כדאי שתביאי אתך משהו, שימשוך
אותו."
"מה?" אני שואלת "אוכל?"
הוא מרים זווית אחת של שפתיו היבשות בגיחוך וכשהוא פונה ללכת,
הפעם באופן סופי, הוא מרים גם את ידו בתנועת ביטול ונעלם בתוך
האפלה.
אני נשארת שם עם הדממה ועם המציאות המטורפת החדשה שהתגלתה
לפניי.
צריך לחזור למקום מבטחים. אני מנסה כמה צעדים קטנים ברגליים
רכות ונופלת.
על מי אני מנסה לעבוד? לא אוכל להשאיר את הכלב שלי כאן.
אני יודעת שהאימה לא תעזוב אותי עד שלא אחזיר את הכלב אליי.
לפחות אשאר כאן בקרבת מקום.
אני מתרוממת שוב על רגליי ומועדת לכיוון הפרדס.
בשורה השלישית אני בוחרת עץ שישמש לי מקלט ללילה ומשתרעת
תחתיו, מתנשפת.
אשב לי כאן, תחת העץ ואקווה שלא יבואו חיות רעות, או אנשים
גבוהים בעלי שיער אדום ועיני קרח להזיק לי.
כשאני מרימה את מכנסיי לבדוק את רגליי, אני מגלה שריטות עמוקות
בברכיי ודם, הרבה דם.
אני קוטפת עלים ומניחה אותם על השריטות לספוג את הדם. אח"כ אני
מחבקת את עצמי חזק ובוכה.
הבכי נובע בהתחלה כמו מים מצינור חלוד, פרץ קטוע ומלוכלך, אבל
אחרי זמן קצר הוא מתפרץ בעוצמה שמפתיעה אותי.
אני לבד ואני מרחמת על עצמי.
רחמים עצמיים זו תכונה אנושית. אף פעם לא תראה כלב או עכבר
שמרחם על עצמו.
האמונה שלנו שאנו מודעים למצבנו, שאנו מביטים מזווית אחרת על
המתרחש ומסוגלים להבין את מה שקורה לנו, גורמת לנו, בין השאר,
לחוש רחמים עצמיים. לשאול את עצמנו, מה עשינו שמגיע לנו כל זה,
כשכל זה הוא בעצם רק פיסה קטנה של המציאות שקלטנו בחושינו
המוגבלים עד כדי כאב.
לו רק הייתי נשמעת לעצתו של אבי ורוכשת טלפון נייד. הקרינה לא
מצאה חן בעיניי וגם לא רציתי להודות שאין לי כל-כך עם מי לדבר.
אבא... אני בוכה. אבא...
נראה לי שהבכי מכלה את כוחותיי האחרונים וכדאי להפסיק אותו.
אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, אבל אני רעבה וצמאה. עץ
התפוזים שמשמש לי בית כבר נושא פירות. הם יהיו בשלים ודאי עוד
שבועיים שלושה, אני בוחרת אחד שנראה בשל יותר מהשאר. מקלפת
אותו ואוכלת כמעט בלי לחלק לפלחים. זה מרגיע אותי קצת.
הלילה מביא איתו קור. הירח נראה כמו ציפורן גזורה ולא משפיע
הרבה על החושך. עליי להתנחם.
אני נזכרת באיש שהשתתף באחד הסדנאות שלי. בן 45 בערך. כתפיים
רחבות, כרס קטנה ורכה וגם עיניים רכות.
היה לו חיוך כובש. נדמה לי שניהל חברה ליצור פחי אשפה גדולים
או משהו בדומה לזה.
המחשבה עליו מחממת לי קצת את הלב והדמעות מפסיקות לזרום. עופר
נדמה לי שקראו לי, אבל אני גרועה בשמות, את השמות של הדודות
שלי אני לא תמיד זוכרת. בכל אופן הוא ישב שם עם החיוך המתוק
והקשיב כל הזמן.
כשהגיע החלק בו אני מבקשת מהם לתאר תמונה שמתוכה אפשר לספר
סיפור, הצבעתי עליו וביקשתי ממנו לדבר.
הוא אמר "גבר בנעלי בית של אישה". ביקשתי שיפרט והוא המשיך
"כפכפים פרוותיים בצבע סגלגל וכפות הרגליים שלו בולטות החוצה."
התמונה הזו שימחה אותי. אני לא יודעת למה, אבל פתאום חשתי
שמחה.
היה בה הומור ואינטימיות וחמלה. ביקשתי שינסה לתאר את הסיפור,
או את התחלתו.
הוא תיאר גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מעביר דירה. מסתובב
בבית בנעלי הבית של החברה שלו כשהוא מעביר חפצים מהבית אל
הטנדר, בטרנינג וחולצה מרופטת ונעלי בית סגלגלות.
הוא תיאר את הבחור מתרוצץ בין הדירות של חבריו למצוא פריט חשוב
שאיבד ושחברתו דורשת בכל תוקף שיביא והוא מגלה שכל החברים שלו
מסתובבים בבית עם נעלי הבית של החברות שלהם, גם כשהוא מגיע
לבית של החבר שלא זיין בחיים וגר עם אימא שלו כל השנים, הוא
מגלה שגם הוא פותח את הדלת בנעלי בית. נעלי הבית של אימא שלו.
מפה לשם מתפתח שם מרדף של כל החברים אחרי איזה טיפוס, וכולם
רצים ברחובות דרום תל אביב עם נעלי הבית הנשיות שלהם וכפות
הרגליים בולטות החוצה.
כך הוא סיפר וכשגמר לספר שתק וחייך שוב. כמו ילד. אני חושבת
שבאותו רגע חשתי משהו שדומה לאהבה.
לא ראיתי אותו מאז.
עם הסיפור הזה נרדמתי.
קרני השמש הראשונות שבצבצו מבין העלים ריחפו מעל עפעפיי והעירו
אותי. לקח לי כמה שניות להבין איפה אני ומה אני עושה שם
ולהחליט אם זה היה חלום או לא. החלטתי שלא.
אחרי הכול, הכלב לא לצדי. אפשר לראות את המחצבה מבין העצים.
היא נראית אחרת באור יום, אבל לא הרבה יותר מזמינה. רוח הבוקר
קרירה וצמרמורת חולפת בגופי.
תחת קרן שמש קלושה אני יושבת ולוטשת עיניים במחצבה עד שמאחד
הפתחים יוצא אדום השיער, ומשקיף סביבו.
לרגע נראה שזיהה אותי, הוא מתעקב קצת, אך במהרה שב לסקור את
סביבתו ואחר כך פונה והולך משם.
עוברים כמה רגעים. אני אוהבת אותך כלב, אני לוחשת לחלל כדי
לדרבן את עצמי ויוצאת לשם.
גופי חזר לאיתנו וכושרו. הפעם אני מטפסת במהירות על מדרגות
החול ומגיעה לאותה נקבה ממנה יצא המטורף.
הנקבה חשוכה. מה יקרה אם אכנס לשם? מה מחכה לי שם? אולי יש
בפנים עוד טיפוסים כמוהו? ואם הוא עצמו יחזור לפני שאספיק
לצאת? הרבה שאלות ותשובה אחת לכולן. אני מוכרחה להציל את
הכלב.
אני נכנסת בצעדים מהוססים לתוך הניקבה האפלה, זהו מסדרון צר
וארוך, אני מושיטה את ידיי לגעת בקירות החול שמצדדי, כדי לא
למעוד. עיניי כבר התרגלו לאפלה ואני רואה שהנקבה מתעקלת. אני
ממשיכה ללכת קדימה בצעדים מהוססים. אחרי העיקול הנקבה ממשיכה
להתפתל אבל אפשר להבחין במעט אור הבוקע בהמשך.
איכשהו זה מעודד אותי. אור תמיד מעודד. אני לא יודעת כמה מטרים
כבר צעדתי, אבל האור הולך ומתחזק.
אני מנסה להשקיט אפילו את נשימותיי.
כשאני מגיעה לסוף המחילה, אני נעמדת על מקומי בהשתאות. היא
נפתחת אל מעין אולם גדול, מהתקרה, בה יש צוהר עגול, שוטפות
קרני השמש את קירות המערה בצבעים עדינים של ורוד וכתום.
בקירות גומחות שהן מדפים החצובים באדמה, שורות שורות של מדפים
כאלה, ועליהם פסלונים.
אני מעיזה לפסוע פנימה, האימה הופכת ליראה כשאני מתקרבת אל
הפסלונים ומגלה את יופיים.
אלו כלי קרמיקה שנוצרו מאותה אדמה שמקיפה אותי כעת. כלים
בגדלים וצורות שונות, סירים, צלחות, קערות, חלקם בצורות משונות
כל-כך שלא ניתן להבין מה השימוש שיועד להם, אם נועד להם שימוש
בכלל.
מיכלים ארוכים וצרים בעלי פתח פצפון, כלים בצורת שמונה, או
כלים רחבים עם נקבים וחריצים בתוכם. לכל כלי צבע משלו. חלקם
ורדרדים, חלקם כתומים, או אדומים. כאילו כל כלי הופק מחלקת
אדמה אחרת, אך כשאני מביטה סביבי אני מבינה שכל הצבעים האלו
נמצאים כאן, באדמה הזו. אני מעבירה את אצבעותיי על אחד הכלים.
אמן, אני חושבת לעצמי. הוא אמן. גווני האדמדם, הצהוב והכתום
כמו קיבלו נוכחות חדשה בכלים שלו.
כאילו האציל עליהם קדושה. אני מבחינה שאת הכלים השטוחים בחר
לכייר בחול הצהבהב ואת העמוקים באדום הלהוט. את הכלים בעלי
הנוכחות החביבה והתמימה, בכתום.
ואז לפתע בוקעת שוב יללת הכלב, הפעם ברורה וחזקה יותר. אני רצה
אל פתח במערה ממנו בקע הקול, ומגלה שהגעתי למנהרה נוספת. גם
מהמנהרה הזו יש התפצלויות נוספות, ואני מבינה שזהו מבוך של
מנהרות.
אני הולכת לעבר קולו של הכלב שכנראה זיהה אותי והוא מילל ללא
הפסקה. המנהרה מתעקלת ימינה ושוב ימינה ואחר כך שמאלה, אני
מקווה שאדע איך לצאת מכאן אחר כך. בקצה המנהרה אולם נוסף, החלל
דומה לראשון וגם המדפים בקירות, אך הפעם מדובר בפסלונים קטנים
של חיות המונחים זה לצד זה על המדפים.
אני נעצרת לרגע להביט בכלב ים חלקלק. קווים נקיים ורכים יוצרים
את הדמות שכאילו נשפו בה חיים.
אני מלטפת את הגב שמסתיים בזנב מרשים וחזק. ליד כלב הים ניצב
עוד פסלון. פסלון של הכלב שלי.
אין ספק בזהותו. אוזניו הזקופות, זנבו הקצר, פני הפוקר שלו
והמבט של אל תתעסקו איתי.
אני אוחזת בפסל ומנסה להרימו, לשלוף אותו מבין שורות הפסלונים,
אבל אז נשמעת לפתע קריאה רמה ומקפיאת דם והפסל נופל מידי
ומתנפץ על הקרקע. אני פונה אחורה במהירות ומגלה לאימתי את אדום
השיער ניצב מאחוריי ועיניי הקרח שלו רושפות אש קרה. אני מסתירה
את פניי בפחד, אני לא יודעת למה, העיקר לא לראות אותו. "רק
רציתי לראות" אני לוחשת בין אצבעותיי. "רק לראות מקרוב".
"את שברת אותו" הוא מסנן. אני מסירה את ידיי מעיניי ורואה אותו
אוסף מהקרקע את שבריו של הכלב.
הוא מרים זרוע אחת לעברי ואני שוב מגוננת על פניי, אך מסתבר
שרק רצה להראות לי מקרוב את השברים. "תראי, זה שבור". אחר כך
הוא לוקח את השברים ומניח אותם מסודרים בגומחה ונאנח.
"חזרת" הוא אומר אחרי שהתפנה.
"לא הלכתי", אני מתוודה.
"אני רוצה את הכלב שלי" אני מנסה לומר בנוקשות אך קולי רועד
לגמרי. "איפה הוא?"
"מה יש לך לתת בתמורה?" הוא שואל.
"מה אתה רוצה, כסף? מה אתה רוצה ממני?"
"לא בשבילי" אני שומעת אותו עונה לי, "בשביל הכול. מה יש לך
לתת? מה את יודעת לעשות?"
"לעשות? אני יודעת לנקות ולסדר, לבשל קצת. אני יודעת להנחות
קבוצות, כלומר, משלמים לי על זה, אני לא בטוחה שאני ממש יודעת
לעשות את זה..."
"לא, לא" הוא מתפרץ בחוסר סבלנות. "אני שואל אם את יודעת לעשות
קסמים."
"לעשות קסמים? לא"
הוא פוסע הלוך ושוב בחלל המערה. מתוסכל מחוסר התקשורת בינינו,
או מהמוגבלות השכלית שלי.
"את יודעת לעשות משהו יפה?" הוא מנסה שוב.
"יפה?"
"זה לא יעזור אם תחזרי על כל מילה שאומר."
"מלים. אני יודעת לחבר מלים. אני יודעת לספר סיפורים."
"את באמת יודעת?" הוא שואל בחוסר אמון מופגן "או שאת סתם מספרת
סיפורים ששמעת וקראת."
"מה זה משנה?" אני שואלת אותו "גם וגם, אבל אני יודעת לרקום
סיפורים בראש ולספר אותם"
"באמת?" נדמה לי לרגע שהוא מתרכך. התכלת בעיניו הופך למעט עמוק
יותר.
"בסדר" הוא אומר ומצביע על הקרקע. אני מבינה שעליי לשבת. אני
מתיישבת בישיבה מזרחית, כמו בסדנה, והוא מתיישב מולי, מבטו
מרוכז בי. "קדימה, ספרי".
אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל קצת קשה להמציא סיפור
כשמישהו מפחיד כל-כך לוטש בך עיניים.
עליי להפסיק לחשוב. עליי להתעלם מהכול ולהפסיק את מלאכת
החשיבה. לסגור את הברז.
לא לחשוב על הכלב, ולא עליי ולא על המפלצת היושבת מולי בציפייה
דרוכה בתוך מערה ומבוך.
לעצור את כל המחשבות ולתת לאפלה לרדת על הכרתי.
אני עוצמת עיניי אך עדיין חשה אותו ממתין מולי. ואז זה בא.
"הסיפור על האמת והשקר" אני אומרת לפתע ופוקחת את עיניי. קולי
נשמע אחר, קל, נינוח ובטוח בעצמו, משועשע אפילו. ואז אני
מתחילה לספר לו.
אח שלי ובן דוד שלי גרו יחד כשהיו בני 22 בערך. בבית ישן מיועד
להריסה בגן שומרון, והתאמנו בלהגיד שקר ואמת באותה הבעת פנים.
הם הצליחו.
לדוגמה, אם היית שואל אותם אם הם עובדים היום במסעדה על החוף,
שם עבדו שניהם במטבח, הם היו יכולים להגיד שהיא נסגרה אתמול
בגלל בעיות תברואה, אחרי ש-20 איש התאשפזו בביה"ח בחדרה, וכל
זה בגלל שניר, הבן דוד, שונא לזרוק חומוס, או שהיו יכולים
לקשקש שהיום כן, אבל מחר הם כבר נוסעים לאירלנד לפסטיבל הבירות
וצריכים לארוז. ככה.
אתה היית מביט בהם וחושב שאולי הפעם זו האמת, כי אתה יודע
שהאמת תמיד משונה.
הם גם לא נהגו לעדכן אותך אחר כך, אם אמרו אמת או לא. השאירו
את זה כך ואתה לא היית טורח לשאול, כי הם הפליצו כל-כך הרבה
בני כלאיים כאלה, שלא זכרת בכלל מה שאלת.
יחד הם נראו כמו שני עורבים המשקיפים מאחד הגגות. יפים ושתקנים
גבוהים ורזים. שערם ועיניהם כהות ואפם מעוקל מעט. עומדים יחד
כצמד, ניר ורן, וביניהם הבנה שלא ניתן לרדת לפשרה.
הפרויקט האחרון שלהם נפל על בחורה שלא יודעת כלום מהחיים שלה.
מלצרית במסעדה בה עבדו. הם סיפרו לה ושיכנעו אותה במשך חודש
שלם שיש להם חברת גינון מצליחה, ולמרות שעבדה איתם שם במסעדה,
הם הצליחו לשכנע אותה שזו האמת ושהם עובדים במסעדה רק כדי
להשלים הכנסה ובעיקר בשביל הכיף. פורקים אנרגיות.
אם היה עובר טנדר בכביש הקרוב מישהו מהם היה אומר "מה הוא עושה
כאן? הוא אמור להיות בזכרון, בחצר של שושנה."
כשהייתה באה לבקר אצלם, רן, אחי, היה ניגש למחשב ומקליד כל
מיני דברים, כשהוא מעמיד פנים שהוא טרוד בהנהלת החשבון של
העסק.
אפילו על האוטו של אותה בחורה, שבמקרה היה כתוב עליו "גניר",
הם הכריזו בעלות וטענו שהיה שייך פעם לעסק שלהם שנקרא "גניר",
צירוף של ניר וגן, והם מכרו אותו ואיזה פלא שבסוף התגלגל
לידיה. היא השתגעה מזה. אנשים מהצד שבמקרה השקר הזה נפל על
האוזניים שלהם, גם האמינו.
אחד מהעובדים במסעדה כל הזמן ביקש שיביאו לו גרניומים והם היו
נוסעים למשתלות במיוחד וקונים בכספם גרניומים ומביאים לו, רק
כדי לקיים את השקר.
ניר סיפר לבחורה, שאימא שלו, דודה שלי, נסעה פעם עם הרכב של
העסק בשוק בחדרה ובגלל שלא הייתה רגילה לנהוג עם העגלה מאחור,
היא הפילה כמה דוכנים בשוק. כאלה שטויות.
יום אחד באתי לבקר אותם בגן שומרון. החניתי את "מיס דייזי",
המכונית שלי, מתחת לעץ השזיף הענק שהצל על המרפסת שלהם ונתתי
לכלב להתרוצץ.
ישבנו במרפסת הפתוחה אל הגינה, והבטנו בנמלים המתרוצצות פזורות
דעת בהשפעת החום הכבד.
רן היה אמור לעבוד בערב, אבל בחורה שהיה דלוק עליה באותה
תקופה, הודיעה שתבוא לבקר והוא מיד התקשר לעבודה והודיע שהוא
נכנס עם המכונית בעץ והמכונית מרוסקת לגמרי וגם הוא מרגיש
סחרחורת קלה מדי פעם. "הנה, כמו עכשיו, לדוגמה" אמר והשתתק.
שקר גדול ומסורבל בשביל בעיה פעוטה כל-כך.
שמתי לב שהוא מאבד את החינניות שלו והחלטתי להתערב.
"רן", אמרתי לו, "אתה מוכרח להיפטר מהשקרים האלו."
"מה?" הוא אמר בהפתעה אמיתית. הוא בכלל לא שם לב ששיקר באותו
רגע.
הסתכלתי עליו בחומרה של אחות גדולה ואמרתי, "כל שקר שאתה משקר
בחוץ, אתה משקר גם פנימה, ואז אתה נהיה מבולבל ולא יודע מה אתה
רוצה לעשות עם עצמך בכלל, כמו עכשיו."
אחת הנמלים התעקשה לעלות על בהונות רגליי. ציפיתי שתבין שמשהו
חשוב נאמר ותפסיק לרגע להתרוצץ, אבל היא בשלה.
בתנועה קלה העפתי אותה לכיוון השולחן, שם היו הרבה פירורים
מאתמול ואפילו פיסות שלמות של מוצרי מזון לא מזוהים, שלה ברחשי
כבוד.
"ואת לא משקרת" שאל רן כשהוא לוגם מהנס קפה שלו ומביט בי
בעיניו הכהות.
"משתדלת שלא" אמרתי לו, "המחיר גבוה מדי. כשאתה משקר, אתה שוכח
את האמת והבנאדם שאתה משקר לו מקבל נתונים לא נכונים לגבי האמת
וגם מתבלבל קצת וככה אי אפשר לעבוד.
ככה קשה מדי להגיע ליעד האחרון, שבו אתה רואה את האמת
בבהירות."
שוב לגמנו מהקפה ושתקנו קצת.
"אולי רק לבחורים" אמרתי לפתע.
"מה לבחורים?"
"משקרת".
ניר שהיה בשלבי התעוררות ושמע את השיחה כשהוא משתרך בין המקלחת
למטבחון הצר יצא למרפסת ואמר, "אז תבדקי את עצמך, אולי שם את
משקרת לעצמך."
השיחה הסתיימה מבחינתי. עליתי על מיס דייזי, קראתי לכלב שקפץ
והתמקם במושב האחורי והפלגנו משם.
היו לי כמה סידורים בתל אביב שלא יכולתי לדחות יותר. נסעתי
בכביש הישן.
למיס דייזי נוח יותר בנסיעות איטיות, לכלב לא היה אכפת. הוא
נרדם.
השדות בצידי הדרך, מעט אחרי חדרה, שבחורף היו ירוקים, ירוק שבא
לך לאכול, הפכו לזהובים.
זהב בצידי הדרכים, בואו וקחו.
בערך בסביבות "איקאה" חלפה במוחי דמותה של אשת העסקים שהכרתי
בשנות ה-80.
התעקבתי עליה. היה לה סיפור.
זה היה בתקופה בה הרגשתי שבא לי לכתוב וחשבתי שלא ממש משנה מה
אכתוב, העיקר שאשתמש במלים אז עניתי למודעה שדרשה מתרגמת
מסמכים. הגעתי אליה למשרד בקומה ה-20 ומשהו ליד הבורסה ברמת
גן.
היא ישבה מאחורי שולחן גדול ומסודר בשיער אסוף על כורסה שחורה
המשדרת כובד ראש, שאלה כמה שאלות וקיבלה אותי לעבודה. בילינו
כמה חודשים יחד.
קשה לומר שלמדתי להכיר אותה עם הזמן, אבל לאט לאט התווספו
פרטים לגביה.
היא הייתה בת 40 וחיה לבד. אישה יסודית ומרשימה. היה בה שקט
פנימי ויכולת מיקוד שמעטות הנשים שניחנו בה. והיא הייתה חזקה.
חזקה ועשירה. היא קנתה ומכרה מניות, אבל לא כמהמרת.
היא הייתה ידועה במחקרים שערכה ורבים ביקשו את עצתה ושילמו על
כך כסף רב.
היא קנתה על סמך ידע אותו הייתה מלקטת בחרדת קודש וכך גם מכרה.
לא היו לה סנטימטים, לא תקוות שווא, ולא תחושות בטן. היא ידעה
ופעלה.
גם הקשר בינינו היה כזה. תעשי ככה, תכיני לי את זה. תודה, זה
טוב.
באחד הערבים עבדנו עד שעה מאוחרת. היה צריך להוציא מכתבים
לחברות ברוקרים באזורים שונים בעולם ולהנחות אותם לגבי הרבעון
הבא. המלאכה כמעט הושלמה ואני הייתי מותשת ורציתי לחזור הביתה,
אל חבר פוחז שהיה לי אז.
גם אשת העסקים הפגינה, שלא כהרגלה, תשישות קלה, שהתבטאה בקווצת
שיער שהשתחררה מאחיזה וגלשה על פניה, והיא הרשתה לה לצנוח.
היא לא הבחינה שאני מביטה בה כשנשענה על המשענת הרחבה של
הכורסא ופלטה אנחה שאמרה הכול.
האנחה אמרה: לבי יבש וצמא למים.
שאלתי אותה על אהבה.
היא הביטה בי ופתאום לא הביטה בי, למרות שעיניה היו עדיין
מכוונות אליי.
מסך של עצב ירד עליהן.
היא אמרה, "פעם כשהייתי בערך בגילך, באה אליי אהבה, אבל אני
נבהלתי וסילקתי אותה."
היא השתתקה שוב ושוב המבט העצוב עד כאב. זו הייתה הפעם הראשונה
שראיתי אותה כך.
חשבתי לעצמי שיפה לה ככה. ואז היא התחילה לדבר ולא הפסיקה עד
שלא השלימה את הסיפור כולו. אני הפכתי לאוזניים ולב.
כשהייתה בצבא היא הכירה מישהו, כך סיפרה. בחור חמוד וחכם
ונעים.
הם נהגו לשוחח שעות על הכול והיה להם סקס טוב.
אחרי כמה חודשים מאז שהכירו, זה היה בסתיו, היא השתחררה מהצבא
ועברה לגור במושב על הר גבוה ליד ירושלים.
היא עבדה ברפת של מישהו והייתה מתעוררת מוקדם בבוקר לחלוב את
הפרות. מדשדשת במגפיים גבוהות באוויר הבוקר הקר.
למרות המרחק, הקשר ביניהם המשיך להתקיים. הוא היה בא לבקר אותה
בחופשות מהצבא וכשהיו נפגשים היה מחבק ומנשק אותה בחום ומביא
לה מתנות.
החורף הגיע וערפל ירד על הרי יהודה. מי שלא ידע את הקור בהרי
ירושלים, לא ידע קור מימיו.
ואני לא מדברת על האסקימוסים. האוויר הצלול הופך למדקרות סכין
חד, הפוצעות את העור.
בדרך לרפת הייתה מצטנפת בתוך המעיל ומחממת את גופה בזיכרון
הפגישה האחרונה שלהם.
לפרות לא היה אכפת כך או אחרת. הן היו מביטות בה בעיניהן
העגולות והיא הייתה מספרת להן כמה זמן עבר מאז שראתה אותו וכמה
עוד נשאר, והן היו אומרות, "מו".
היה זה אחד החורפים הקרים ביותר שידעה הארץ.
שלג ירד בהרים ונמס ושוב ירד ושוב נמס ובכל פעם שירד שלג וכיסה
את ההרים בלבן, הכביש המוביל אל המושב הממוקם בקצה ההר היה
נחסם לגישה. אין יוצא ואין בא ומשום מה תמיד היה יורד שלג ביום
שישי, כשהייתה מחכה לבוא אהובה.
היא התחילה לשנוא את השלג.
באחד מאותם ימי שישי, התעוררה נרגשת בציפייה לביקור המיוחל,
וכשהביטה מבעד לחלון חשכו עיניה. הכול היה לבן והשמיים אפורים
ואת אהובה לא ראתה כבר שבועיים.
באותו יום חשה באבן כבדה המונחת על לבה ושנאה את אלוהים. היא
הלכה לעבודה זועפת וחזרה זועפת ואפילו לא הכינה את הבית לשבת.
אלא התיישבה על הכורסא שלה מול תנור הנפט הישן ובהתה בקירות.
ככה עברו כמה שעות עד שלפתע שמעה נקישות על הדלת וכשפתחה אותה
נפלה לתוך חיבוק חזק ונשיקה ארוכה משפתיים קפואות.
הוא סיפר שלא יכול היה לשאת את המחשבה שלא ייפגשו והחליט לצעוד
את כל הדרך עד אליה ברגל, והלך בשלג בנעליים יפות, אבל ממש לא
מתאימות, והיה קפוא כולו, אבל ליבו היה חם.
ככה הוא אהב אותה והיא אהבה אותו חזרה. כשהייתה מביטה בו ישן,
רצתה לבלוע אותו מרוב אהבה. ואת הבחורים שהתרוצצו סביבה במושב
הייתה מנפנפת בקוצר רוח. היא לא ראתה איש מלבדו. היה לה ידיד
אחד יפה תואר מאחד המושבים הסמוכים שהיה מגיע לבקר רכוב על
סוסו, ומנסה בכל דרך אפשרית לשנות את טיב היחסים ביניהם למשהו
קרוב יותר, אבל היא לא הסכימה. נאמנותה אליו הייתה ללא גבולות,
אבל היו לה פחדים.
היא פחדה שיום אחד לא יבוא יותר, היא פחדה שאינה ראויה לאהבתו.
באותו יום שישי מושלג הם ישבו חבוקים מול תנור הנפט כשהוא מנשק
אותה נשיקות קטנות על אפה ולחייה והיא מפטפטת ומספרת לו על
הקורות אותה בשבועיים שחלפו.
היא סיפרה שהיה אצלה הידיד הזה עם הסוס וניסה שוב לשדל אותה
להעניק לו מחסדיה.
"ומה עשית?" שאל האהוב בחרדה. "שכבתי אותו" היא ענתה בכלל בלי
לחשוב.
הוא נשך אותה באף במקום בו היו שפתיו באותו רגע, קם, אסף את
חפציו ופנה אל הדלת.
היא נאחזה בו, התחננה, הפצירה, איימה שתנפץ את כל החפצים בבית,
אך הוא בשלו.
סגר את הדלת אחריו ויצא חזרה אל הדרך הארוכה בקור, כשהיא נותר
מאחור, גועה בבכי.
היא סיימה את סיפורה ושוב חזר מבט העצב המצמרר לעיניה.
"באמת שכבת אתו?" שאלתי.
"לא", היא אמרה. אהבתי רק את אהובי.
"אז למה שיקרת?" כמעט צעקתי עליה.
"בגלל שפחדתי" אמרה, "בגלל שלא רציתי שיחשוב שאני חלשה. בגלל
שלא רציתי להכביד עליו באהבתי."
מיס דייזי נכנסה לת"א והנמלים המתרוצצות התחלפו באנשים
מתרוצצים.
הקדשתי לאשת העסקים עוד כמה דקות וחשבתי על השקר ששיקרה לעצמה
כשחשבה שהיא חלשה, כשכולם יכולים לראות כמה היא חזקה, ואיך
חשבה שהכבידה עליו באהבתה כשהיה צמא כל-כך לנשיקותיה, שטיפס על
הר מושלג בנעליים לא מתאימות.
קיוויתי שמצאה שוב אהבה ושהפעם לא פחדה להסתכל לאמת בעיניים.
את הבית של רן וניר הרסו בערך חודשיים אחר כך ודרכיהם נפרדו.
ניר התאהב באישה מבוגרת ממנו, עבר לגור איתה והתחיל לעבוד
בחברת הביטוח של אביו.
רן עבר לגור בפרדס חנה עם אותה בחורה שהיה מאוהב בה, ופתח חברת
גינון.
"זהו. זה הסוף" אמרתי למפלצת שישבה מרותקת מולי והשתתקתי.
הגרון כאב לי והייתי צריכה לנשום קצת בשקט.
הוא כחכח בגרונו. הצחיק אותי שאני ממתינה במתח כזה למוצא פיו.
הרי רק לפני כמה שעות פחדתי ממנו כמו ממחלה סופנית.
"זה חביב" הוא אמר.
"מה לא בסדר בסיפור?" אמרתי בטרוניה.
"הוא בסדר, אבל הסיפור על הבחורה הוא קצת טלנובלה. שכבה לא
שכבה, את מי זה מעניין."
"תתפלא" אמרתי לו. ועם הביטחון החדש שתפסתי הוספתי "ואיפה הכלב
שלי?"
הוא קם ממקומו ומושיט לי יד. אני אוחזת בידו. היא מחוספסת וקשה
למגע. אני קמה על רגליי.
הוא מנער את שיערו האדום ומחווה בידו אל עבר הפתח.
"הכלב מחכה לך בבית, מן הסתם. הוא בטח יודע שאת יודעת לספר
סיפורים."
"והיללות ששמעתי?"
הוא מחווה בידו שוב, הפעם אל ראשו. "הכול מבפנים" הוא אמר.
וכך הלכתי אחריו בין המחילות והמערות והמנהרות חזרה אל הפתח
ועמדתי שם ממצמצת בעיניי.
לפני שהמשכתי הלאה חשתי נגיעה רכה בכתפי. פניתי אליו. עיניו
היו עכשיו רכות והיו בתוכן ניצוצות קטנות של אור.
"את יודעת שאסור לך להפסיק" הוא אמר. "אם תפסיקי, דברים שוב
ילכו לך לאיבוד. את מוכרחה להמשיך להמציא סיפורים. מי יודע,
אולי יום אחד תהיי טובה בזה."
נדמה לי שראיתי צל של חיוך על פניו מתחת לזקן.
"תודה רבה" אמרתי בנימה צינית, אבל ידעתי, ידיעה מלאה שכמו
נבעה מגופי, שהוא צודק.
את כל הדרך הביתה עשיתי בריצה, כושלת על רגבי העפר, מתנשפת
בכבדות, מועדת וקמה וממשיכה לרוץ.
בשביל המוביל לבית אני רואה כתם כתמתם מתפתל בשמחה. לרגע שנינו
עומדים על מקומנו, לא מאמינים למראה עינינו ואז הכתם עט לתוך
זרועותיי ושוב אני מוצאת עצמי על הקרקע, מפקירה את פניי
לליקוקים ואהבה אין קץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.