רובי אהב את אמא שלו. למרות שהרבה ילדים צחקו עליה.
אמא של רובי הייתה שמנה. אבל לא שמנה של לעשות דיאטה כמה ימים
ולהרזות, אלא שמנה של המצב כבר אבוד ועוד כמה זמן היא בקושי
תוכל ללכת ואולי אפילו לא לחיות.
רובי אף פעם לא הבין למה כולם צוחקים על אמא שלו.
האם הם לא רואים איזו אמא טובה היא?
האם הם לא רואים איזו אדם נחמד היא?
זה תמיד נשאר בשבילו בגדר תעלומה. הוא הבין למה צוחקים על שרית
השמנה מהכיתה שלו. כי היא הייתה שמנה ומעצבנת. אבל אמא שלו
הייתה קצת שמנה ובכלל לא מעצבנת.
רובי שנא כשצחקו על אמא בזמן שהיא הלכה למכולת. היא רק הלכה
לקנות לו קצת אוכל. ותמיד כל הילדים בשכונה צחקו עליה. אחרי
הצהריים הוא היה הולך להרביץ להם למרות שאמא אמרה שאסור
להרביץ. הוא שנא אותם.
פעם אחת אמא לקחה את רובי לקניון. היא הבטיחה שהיא תקנה לו
גלידה ענקית עם כמה כדורים שהוא ירצה.
כשהם ירדו מהבית שלהם לכיוון המכונית, רובי היה צריך לעזור
לאמא שלו ללכת. זה היה קצת מעצבן כי לקח לה המון זמן, ורובי
אוהב לרוץ מהר ולא ללכת כמו צב. אבל הוא עזר לה כי זאת אמא.
הוא גם היה צריך לעזור לה להיכנס למכונית. ברגע שהיא נכנסה,
המכונית שקעה קצת למטה. רובי ציחקק לעצמו, אבל לא רצה להעליב
את אמא אז הפסיק.
כל הדרך לקניון רובי ואמא שיחקו ושרו. רובי ידע שהוא אוהב את
אמא שלו הכי בעולם, בעיקר היום.
כשהם הגיעו לקניון, רובי התחיל לרוץ בין כל החנויות, ואמא שלו
הלכה לאט מאחורה.
כשהם הגיעו לחנות עם הגלידות בכל-הטעמים-בעולם, אמא קנתה לרובי
גלידה עם 3 כדורים, בדיוק כמו שהבטיחה. ואז הלכה לקנות לעצמה
המבורגר כי היא הייתה רעבה.
רובי ואמא שלו התיישבו ליד השולחנות בקניון, ופתאום באו כמה
ילדים והתחילו לצחוק על אמא שלו. אמא של רובי אמרה לו לא לשים
לב.
אבל רובי שם לב. הוא כל כך רצה להרביץ להם, אבל לא רצה להעציב
את אמא, שהייתה כבר עצובה.
אמא המשיכה לדבר עם רובי על כל מיני דברים, והתעלמה מהילדים
שהמשיכו לצחוק עליה.
אחר כך אמא רצתה לקנות לרובי סוודר, כי כבר הגיע החורף.
הם הגיעו לחנות בגדים, ואמא של רובי הסתכלה על כל מיני
סוודרים. את רובי זה לא כל כך עניין אז הוא חיכה בחוץ. פתאום
הוא ראה את הילדים ממקודם מתקרבים. הוא לא רצה שהם שוב יצחקו
על אמא ויעציבו אותה, אז הוא רץ אליה ואמר לה שהוא חייב פיפי
מהר.
אז אמא של רובי לקחה אותו לשירותים. רובי נכנס וספר עד 20 כדי
שאמא תחשוב שהוא באמת עושה פיפי, ואז הוא יצא החוצה.
הוא אמר לה שבא לו כבר ללכת הבייתה, כי הוא ראה מולו את הילדים
מתקרבים. הם התחילו לצחוק על אמא כמו מקודם, ורובי כבר ממש
כעס. אמא של רובי אמרה לו שהם עוד לא הספיקו לקנות כמעט כלום,
אבל רובי אמר שכואבת לו הבטן והוא כבר רוצה ללכת הבייתה.
הם הלכו לכיוון האוטו, ורובי היה צריך לעזור לאמא שלו ללכת כי
היא כבר התעייפה. אמא של רובי הרשתה לו לשבת מקדימה רק הפעם כי
הוא כבר ילד גדול.
בדרך היה נדמה לרובי שירדה לאמא דמעה. אבל הוא ידע שזה לא
הגיוני, כי יש חוק כזה שלגדולים אסור לבכות אף פעם.
אז הוא חשב שהוא רק מדמיין.
כשהם הגיעו הבייתה רובי כבר היה ממש עצוב, וגם אמא שלו.
שניהם עלו הבייתה באיטיות, כי לאמא של רובי כבר בקושי נשאר כוח
ברגליים. כשהם הגיעו הבייתה, אמא של רובי הלכה לישון.
רובי הלך לראות טלוויזיה.
בשבע בערב הוא הלך להעיר אותה, כי כבר הגיע הזמן לארוחת ערב.

רובי ידע שכמו שאמא אמרה כמה שעות קודם, הוא כבר ילד גדול.
עכשיו הוא צריך לדאוג לעצמו, ולהכין לבד ארוחת ערב.
לרובי ירדה דמעה, אבל הוא ישר ניגב אותה, כי לגדולים אסור
לבכות, אפילו אם הם ממש עצובים.