א.

" אין בכפר ואין בעיר - אלא השולטאן והווזיר. "
היה היה פעם שולטאן גדול. כך קראו פעם לשליט אולמלך, שהחזיק
תחת שלטונו שלוש או ארבע מדינות קטנות, שאזרחיהן דיברו מיום
הולדתם בלשון אחרת מזו של השליט, והתפללו לאל אחר ובצורה אחרת
לאל שלהם. אבל המדינות האלו לא יכלו להתנגד לו ונאלצו מידי שנה
בשנה לשלם מסים כבדים, כדי לחזק את צבאותיו של השליט, לממן
רכישת נשק משוכלל, שבעזרתו הטילו חייליו פחד על המדינות החלשות
ואפשרו לשולטאן לשלוט ולהשליט שלום וחלומות שלווים ונעימים
לשליט ובני פמלייתו.
ולשולטאן הזה היו שלושה ווזירים. כך נקראו השרים שלו.
ווזיר אחד, שהיה גם ראש הווזירים, היה מוסלמי ושמו היה מחמוד
אפנדי. ווזיר אחד היה נוצרי ושמו היה יוסוף אפנדי.
ווזיר אחד יהודי, שאשתו קראה לו משה, אך הוא נקרא בפי כל אנשי
החצר: מוסא אפנדי.
כולם היו לו נאמנים ויום יום התייעץ השולטאן בווזירים שלו והיה
מטיל עליהם ביצוע פקודותיו ומימוש חוקיו, שהיה ממציא אותם
ואחרי שהוכרזו ע"י כרוזים, בעלי קול חזק בכל השווקים, הפכו
למקודשים בקרב פקידיו, שופטיו, מפקדיו, וכל בני עמו. ברור שגם
השולטאן הגדול היה מתייעץ בווזיריו, מה דעתם על זה וזה ומה הם
היו מציעים. אך מכל ווזיריו חיבב השולטאן באופן מיוחד את מוסא
אפנדי וזאת למה?
"למה? האם זה לא ברור? כי מוסא אפנדי שלי הוא החכם מכולם וכל
עצותיו הן נכונות ומועילות. עוד לא היה שמוסא אפנדי לא מצא את
הפתרון הטוב ביותר בכל מצב."
והימים קשים מאד והבעיות המצטברות מידי יום ביומו נכבדות מאד
ומן ההכרח לפתור אותן. המכתבים, שהעבירו לו "פרשי הדואר"
מידידיו הנאמנים המפוזרים בקצווי המדינה הגדולה, הצטברו על
שולחנו בחדרו הפרטי לערמה גדולה ויחד עם הצטברות האגרות הצטברו
קמטים עמוקים על מצחו. כאשר יום אחד הציץ מחלונו אל הדרך, גילה
כדור אבק סמיך המתקרב במהירות אל שער הארמון. אך כאשר מתוך
כדור האבק התגבשה דמותו של הפרש והוא הכיר בו את בן דודו -
נרעד השולטאן. הפרש שבכוחותיו האחרונים נשמט מסוסו, התקרב אל
השליט, שבא לקראתו ובלי כל טקס פתיחה ומבלי לומר דבר, הגיש לו
ביד רועדת גליל גדול הקשור בסרט ירוק והחתום בחותם המוכר
לשולטאן. כמו הפרש, אף רגלי הסוס רעדו בעצבנות ושפתיו
המשתרבבות הזילו קצף סמיך ולבן. נשימתו המהירה של הסוס והקצף
שטינף את האדמה - כל אלה היו סימנים מוכרים, המבשרים רעות.
עודו עומד מול השליח, שבר השולטאן את החותם ובמבט מהיר עבר על
השורות הצפופות. וכל שורה ושורה הרעידה את שרירי פניו והקפיצה
את אגרופו.
הוא עוד הספיק לצוות על משרתיו:
"דאגו היטב לשליח ולסוסו המסכן!"
ורץ, כאלו מאה ג'ינים רדפו אחריו. ואחריו רצו נדהמים ומבוהלים
בני פמלייתו, חצרונים, משרתים, שומרי ראשו, כתבנים, ואף שני
משוררי החצר, המשבחים מידי יום ביומו את מעשיו הגדולים של שליט
השליטים, את השמש המאירה לכל העמים.
עודם רצים, כשהם נושמים בכבדות חישבו חרוזי שבח לחכם מכל בני
אדם, אשר כדי להמריץ את מחשבותיו ולהאיץ את החלטותיו המועילות
לטובת המדינה - רץ, כמו אילה, המדלגת בהרים או ביערות. וכאשר
פסקה הריצה והם ניסו לפתוח בשירת-שבח, הפסיק אותם השליט במלה
אחת:
"שיתקו!"
הם השתתקו מיד תוך דחילו ורחימו. הם הבינו מיד שבראשו של שליט
השליטים עוברות עתה מחשבות חשובות ומבורכות ולא עת עתה לשירה.
לאחר שנשאר לבדו, קרא שוב את האיגרת וכאשר הגיע לשורה האחרונה,
הלם באגרופו על השולחן העשוי עץ אגוז ומשובץ ריבועי שן וצדף.
לפתע פתאום הרגיש:
"שום דבר אינו מתנהל בסדר. ובשום מקום! לא בממשלה, לא אצל
הפקידים מהזוטרים ועד הרמים ביותר, לא בשורות הצבא ובוודאי לא
בקרב האזרחים. לכל מקום שתביט,  במקום שהעניינים יתנהלו בסדר,
בשקט, בל כל בעיות, כפי שרגיל היה תמיד לראות - שורר עתה תוהו
ובוהו, תסיסה ובלגן. אין דבר אחד שאפשר להצביע עליו שהוא בסדר.
שום כלום! מאומה!!"
עוד באותו היום ציווה על הווזיר הגדול לכנס את הדיוואן, היא
המועצה הממלכתית, הגדולה. הגוף המייעץ העליון, פיסת קש שהשליט,
הרגיל תמיד להחליט בעצמו על כל דבר, נאחז עתה, כשחש לראשונה
בגלים הסוערים, המתקרבים לארמונו ומאיימים עליו להטביע את כל
המדינה. והצו היה, בלי כל התחשבות במעשי חברי הדיוואן, לזמן
אותם למחרת בבוקר לארמונו.







ב.

והם באו. איש לא נעדר. כמו צבא המתורגל היטב, התיישבו איש איש
במקומם שנקבע להם, לפי התפקיד, לפי הדרגה, לפי הייחוס. אכן לא
היה ויכוח וכל איש ידע את מקומו הנכון.
הראשונים נכנסו לאולם הדיוואן השוטרים בקסדות נחושת המסנוורות
בשמש, מצוידים במגינים, רמחים וחרבות פלדה שלופות. הם הסתדרו
מיד בשתי שורות מקבילות וצפופות, גוף צמוד לגוף ואיש מול פני
רעהו, לאורך קירות האולם. רק אחרי שהשוטרים יצרו את התפאורה
המתאימה, נכנסו נכבדי העם, מי יחד ומי בקבוצות עליזות,
המשוחחות בדרך בקול רם.
שועים וטפסרים, רמי מעלה, העוטים משי וזהב וחרבותיהם העקומות
נתונות בנדני קטיפה, 'מופתים' - השופטים של הערים הגדולות,
נציגי עולמא (חכמי הדת) שתרבושיהם הלבנים, סביב לכובעיהם
האדומים, הצביעו על כך, שהגשימו את מצוות העלייה למקום הקדוש,
שרים ופקידים בכירים ומזכיריהם הראשיים, כתבנים שתלו על
צוואריהם קסתות דיו גדולות ובידיהם הפשוטות קדימה הציגו בגאווה
גלילי נייר.
בסוף נכנסו שלושת הווזירים, שתפסו את מקומותיהם הימיניים בשורה
הראשונה כשהמולים והיועצים ממלאים את המושבים, שבשמאל. לפניהם
למטה ישבו הלבלרים, החמושים פנקסים ודיותות. אחרי שראש הטקס
וידא, שכל המוזמנים הגיעו, דפק שלוש פעמים במטה הכסף שלו על
שרפרף במבוק שהוגש לו. מיד תקעו החצוצרנים בחצוצרות זהב ארוכות
ומקושטות בסרטים צבעוניים, תקיעות ארוכות. המתופפים הרעידו
בפראות את עורות תופיהם ואחר כך עברו לקצב חדגוני ונמרץ של
צעידה. עוד הם מתופפים כשאל הבמה עלו ה'גולאם' (עבדי הבית)
הנאמנים, שהתפרשו מיד מאחורי כס השולטאן: חמישה מימינו וחמישה
משמאלו.
עוד פעם תקעו החצוצרנים תקיעה ארוכה, שאפו אוויר לריאותיהם
ומיד אחר כך נשמעה תקיעה רמה ומסולסלת. זה הי הסימן לשולטאן
להיכנס לאולם הדיוואן, כשהוא צועד הליכה קצובה, עקב בצד אגודל
וראשו המוקף טורבן ענקי שבמרכזו הבריקה אבן חן גדולה - נישא אל
על.
שוב דפק ראש הטקס במטה הכסף שלו והכריז בחגיגיות:
"הבו כבוד לשליט השליטים, גדול המאמינים ושמשה של תבל, השולטאן
הכביר של גוליסטאן הגדולה, שבגבולותיה חוסות תחת כנפי הנשר
הגדול ארצות אדוליה, במביניה, גולריה, דריסטאן ועשרות שבטים
נודדים חסרי שם!"
מיד קפצו ה'גולאם', הצמידו את חרבותיהם העקומות לחזה וכך
ניצבו, כמו פסלים במשך כל הזמן, שהשולטאן ניהל את הישיבה. ורק
עיניהם המביעות מסירות אין קץ לאדוניהם לא פסו אף לרגע לבלוש
אחרי כל תנועה בלתי זהירה וחשודה של המשתתפים בדיוואן.
כל הקהל קם ממקומו וקרא בקול חגיגי, שלוש פעמים בקצב אחיד:
"נצור אללה הרחום והרחמן את שליט המאמינים מכל פגע!"
סימן מראש הטקס והם התיישבו שוב במושביהם הרכים. לפי הסימן
הבלתי ניכר מצד השולטן, דפק ראש הטקס במטה הכסף פעם אחת.
החצוצרן הראשי השמיע תרועה ארוכה. ה'גולאם' הרימו בתנועה אחת
את חרבותיהם למעלה ושוב הצמידו אותן לחזה שלהם. התנועה הייתה
סמלית, אך חד משמעית: "כל מי שיעיז להפריע לדברי השולטאן, ראשו
יותז!". דממה מידית השתררה בכל האולם. עתה התרומם לאיטו
השולטאן מכס זהב שלו, הפנה את פניו, שעד כה היו נסתרים, אל
המתקהלים ופתח:
"נכבדי האצילים, משרתי המדינה והעם הגדול! בצער רב ברצוני
להודיעכם, שלמדינתנו עתיקת הימים, שבמשך השנים הכתה את כל
האויבים וניצחה ביבשה ובים, נשקפת עתה סכנה חמורה. לפי דינים
וחשבונות שקיבלתי ממושלי המחוזות הנאמנים ומבעלי "העיניים
והאוזניים" בכל הארצות השכנות אתנו ומהארצות המרוחקות, נשקפת
לנו סכנה כפולה: מבחוץ ומבפנים; ארצות אירופה הגאוותניות,
שהכנענו אותן לא פעם, בהסתמך על מצבנו בפנים מדינתנו, מעלות
רעיונות טיפשיים, שזו היא ההזדמנות להשיב לנו מנת אפיים ולפרק
את מדינתנו הגדולה, שאבות אבותינו הגדולים והאמיצים הקימו,
למדינות ננסיות, עצמאיות. לולא המצב בפנים הייתי ממלא פי צחוק.
מיהו זה שרוצה לפרק את שלטוננו החוקי ובעל מסורת עתיקת ימים?
אך לצערנו המצב בפנים הארץ רציני מאד. המושלים במחוזות אנטוליה
המרוחקים, בהסתמך על המרחק הרב מהבירה ועל כך שאנחנו עסוקים
בענייני חוץ, עושים להם חוק משלהם, בניגוד לקוראן הקדוש
והמצפון האנושי של מוסלים הגון.
הם סוחטים את לשדם ודמם של נתיני שבגבולות שיפוטם, גובים בכוח
הזרוע, באכזריות לא אנושית את המסים שהטילו בעצמם, אך הם אינם
מכניסים לקופת הממשלה אף טנג ואף לא מטבע נחושת..."
"הם קוראים לעצמם 'דרה ביים', כלומר מושלי העמקים והם מצהירים
ביהירות, שהם מושלים עצמאים על שטחי אנטוליה" העיר בלגלוג
ארסלן אפנדי, הממונה על עניני חוץ.
"צריך לערוף את ראשיהם ומיד!"
"מוטב להוקיע אותם על יתדות ולהשאיר את הגוויות במרכזי
השווקים, כדי שכל העם יראה מי הם הקוראים לעצמם 'עצמאים' ומה
גורלם של הפוגעים בעמנו בתוך הארץ!"
"ומי יעשה זאת? הסיפאהים, שלא קיבלו חדשים את משכורתם?
השוטרים? "
"אומרים שאפילו אבו סיף, התליין, עוסק רוב הימים באטליז, כי
משתלם לו לשחוט בהמות, מאשר לערוף ראשי פושעים..."
אולם הדיוואן התמלא לפתע אווירה קלה. הקולות המתווכחים זמזמו
בחלל האולם כנחיל זבובים, המתנכלים בתקיפות לסועדים ליד
השולחנות ואינם חוששים מפני תנועות ידיים המאיימות ואף לא מפני
המחבט, שנועד למחוץ אותם.
איש לא הרגיש בשולטאן שהפנה את פניו אל ראש הדיוואן ועיניו
יורות ברקים.
הרמז של השליט היה ברור. ראש הדיוואן הרים את מטה הכסף שלו,
הלם בכוח ברצפה והרעים את קולו:
"שליט מאמיני עולם, השולטאן ירום הודו טרם סיים את דבריו! ראו,
הזהרתי אתכם!"
דממת מוות, בדומה לקיפאון פתאומי, העוצר בבת אחת נחל זורם בעוז
ורועש - השתררה באולם.
"ברשותכם אציג בפניכם תופעות לא פחות מסוכנות משלטון המושלים
העצמאיים.
במקומות רבים, ולא במקרה המרוחקים מהבירה, שורצות כנופיות
שודדים, המורכבות מהחיילים שערקו מהצבא ונטלו אתם את נשקם
ומתושבים מקומיים, שמרדו במלכות והצטרפו אליהם. מורדים אלה
הקוראים לעצמם 'ג'לאלי' מפילים חתיתם על אזורים שלמים. אף על
פי שאני מבין ומזדהה עם סבלם של חיילים הסובלים מרעב ומקור, כי
בגדיהם בלויים וקרועים ואף האיכרים העוזבים את אדמותיהם ועמלים
את סדנותיהם, שנגזלה מהם פרוטתם האחרונה והם מתוך ייאוש יוצאים
לאם הדרך עם נשק בידיהם, כדי לשפר את מצבם הכלכלי, נחושה
החלטתי לשים קץ לתופעה זאת, אף אם נצטרך לקשט את כל עצי היער
והעמודים בשווקים בגוויות של המורדים. אי לכך בהשפעת המהומה
והאנדרלמוסיה, שנאלצתי לסבול לפני דקות אחדות, צצה בלבי מחשבה
עצובה, שבה אני נאלץ לחלוק עמכם. וזאת המחשבה המטרידה אותי -
האם אני השולטאן הכל יכול, שלרשותו עומד חבר חכמים כמוכם, אוכל
להתגבר על כל הקשיים ולעמוד, כמו פעם בראש הצבא, שבמקום להלחם
בעוז למען ארצו ושליטו, מבקש ממני את הדבר הפשוט ביותר, המגיע
לכל בני אדם; שאללה הגדול, הרחום והרחמן ברא, - לקבל אוכל
בשביל עצמם ובשביל בני משפחתם. זאת הסיבה שהזעקתי את הדיוואן
הגדול. ועתה נכבדי, שנשבעתם לשליט העומד מתחת לאללה, לשרת אותו
בנאמנות ולתמוך בו בחייכם ומותכם, עוצו עצה, אך כל אחד לפי
הסדר ואל תציגו לפני עוד פעם, איך פועלים ג'לאלי, שאין בהם חוק
ומשמעת ואף בזים לאיסלאם הקדוש, המצווה לכל מוסלים להשלים עם
גורלו, אף אם מר הוא. השולטאן מקשיב לדברי יועציו!" סיים.
הרעמים והברקים של הסערה פסקו לפתע ודממה כבדה השתררה באולם.
היא עטפו באפרורית לחה של הערפל את כל הנוכחים והפכה אותם לגוש
אפור ודומם. כל הראשים הורכנו, כאילו יכלו להסתתר מפני המבט
החודרני של השליט הזועם. יחשוב נא השליט שבעקבות נאומו הם
מהרהרים ומחפשים פתרונות מועילים.
"שליט השליטים מחכה לשמוע מה בפיכם!" הזכיר להם קולו החמור של
ראש הדיוואן.
מוסא אפנדי, כאילו התעורר מעלפונו, שבו היה שרוי, הביט כה וכה
וכאשר ראה את הקהל מורכן ראש, התאזר עוז, קם, הזדקף והפנה את
ראשו אל כס המלוכה:
"הו, שליט רב ההוד וזהר, שמש שקרניה מפיצות את הערפל הכבד
ביותר, לבי זב דם ודאב, כששמעתי מפיו של גדול השליטים, לב ליבו
של העם הגדול פעם, תמונה כה קודרת על המצב. אתה שדבריך הפיצו
אור וגיל לכל חי, אנא הטה אוזן לדברי והרשה נא לי להפוך את
משולש הדאגות שהצגת לפנינו והוא: הסכנה מבחוץ, הסכנה מהמורדים
וחוסר כסף. ובמקום מה שהיה האחרון יהיה בפי הראשון. קודם כל
כסף, אחר כך מיגור המורדים ורק כאשר שקט ישתרר בארץ, נארגן
מערכה מוצלחת נגד המדינות, המעיזות לנצל את מצבנו הפנימי. הכסף
נחוץ לנו, כדי לרכוש מדפ'עה, כלומר תותחים וכלי קלע, היורים
למרחק רב יותר מהקשתות הגדולות ביותר. כדי להפעיל את הנשק
החדיש הזה, נצטרך כסף להחזקתם של חיל רגלים ותותחנים. זמנם של
נושאי החרבות והרמחים חלף. די למשוגע אחד החמוש ברובה להתפרץ
לתוך הארמון ולחסל את כל השומרים הניצבים כמו שחקנים בתיאטרון
או פסלים..."
"מעניין." הפסיקו השולטאן,  "ומה דעתם על כך  של עבדי הבית
הנאמנים?"
"נקצץ את החוצפן יחד עם הרובה העלוב שלו בחרבות הפלדה שלנו!"
קראו פה אחד ה'גולאם', הניצבים כחומה מאחורי כס השולטאן.
"ומה הייתם עושים", קרא לעומתם מוסא אפנדי בקול משועשע, "אם
המורדים ישחדו את השומרים על התותחים ויעמידו אותם מול השער
ואפילו תותח אחד בלבד, האם גם אותו תקצצו ואת כדוריו תבלעו?"
"אעוז ביללה!" - "ישמרנו אללה", קראו בחרדה ה'גולאם'.
"השמע שליט השליטים את קריאות עבדיו הנאמנים?" קרא מוסא אפנדי,
"אם כן, את הכסף הראשון שנשיג, נרכוש בו נשק ובעזרתו נמגר את
כל תנועת המורדים."
"ומה יהיה גורלם של הסיפאהים שלי?" קרא ג'עפר אפנדי, ראש
הסיפאהים.
"ענה לו, מוסא אפנדי!" קרא השולטאן.
"הסיפאהים שהם פרשים מצוינים, יעברו בכל המדינה ויסייעו לגובים
מטעם המדינה לגבות את המסים. מייד בתום גביה במקום הראשון
יקבלו את משכורתם החודשית."
"כל המסים שאפשר היה לגבות, גבינו ואין עוד מס..."
"שקט שיהיה!" רעם שוב ראש הדיוואן, האחראי לטקס, "מוסא אפנדי,
האם כילית את דבריך?"
"לפי שעה, כבודו."
"האם כבוד השליט רוצה להגיב לדברי הווזיר, מוסא אפנדי?" שאל
בהכנעה ראש הדיוואן.
"אכן צדקת בהחלט מוסא אפנדי, כי הבעיות המסובכות ביותר היו
נפתרות לו היה לנו לכל הפחות ארגז אחד מלא מטבעות זהב. אכן
הארת את הבעיה באור נכון, ממש שפתיים יישק! ואנו מודיעים
לכולם, כי אנו נוטים למוסא אפנדי החכם והנבון את חסדנו. יש לי
מלא פקידים בכירים, יועצים, שרים, מזכירי מזכירים, אנשי דת,
איש איש, שמסרתי לו תפקיד רם, תוך אמונה, שידע לשרת את ארצו
ואת האיש, שאללה הרחום והרחמן קבע אותו, לדאוג לכל נתיניו,
והנה כל אלה שתליתי בהם תקוות, נעמדים עתה כשידיהם ריקות וקופת
המדינה פוערת את לועה הריק וסונטת לשולטאן, הכל יכול. וכל זה
בגלל בטלנותם של אלה שצריכים היו להיות עוזרי הנאמנים!
האם זאת היא נאמנות לשולטאן והשאיר את קופת המדינה ריקה?
להפקיר חיי אלפי חיילים, שצריכים לשפוך את דמם למענכם, רבבות
מורים, שצריכים ללמד את ילדי ארצי, שלא קיבלו כבר שלושה חדשים
משכורת והם רעבים, כמו ילדי ארצי, שהוריהם עובדי המדינה לא ראו
אף טנג אחד מזויף בעיניהם הבוכיות. האם זה צודק? השולטאן מחכה
לתשובה מהשרים שלו, שיסבירו לו מה עשו למען להזרים הכנסות
לקופת הממלכה!"
"ינצור אללה הכביר את שולטאננו הנערץ מכל פגע ונגע", פתח שר
המשפטים, "כבר בראשית החודש העליתי את מס המשפטים ל- 200 טנג
ואת מס החצר ל- 250 טנג ומס לאחזקת הלבלרים ל- 50 טנג והוריתי
הוראה חד משמעית לשופטי העם, שכל דבר, בעל ערך מבית, שיש עליו
מחלוקת בין שני הצדדים ועד העז הרזה ביותר, יועברו לרשות
המדינה וכל החושב שקופח על ידי פסק-דינו של השופט ומבקש למסור
את דינו לשיפוטו של דיוואן, ישלשל תמורת טרחה זאת אלף טנג
ובמקרים בהם מדובר על רכוש גדול, עד שלושת אלפים טנגים..."
"יפה", הפסיק אותו השולטאן, "מראשית החודש התחיל כבר הכסף
לזרום לקופת המדינה והיכן הוא עכשיו?"
"מושל המאמינים ושמשה של תבל, הרי בעצמך אמרת שהפקידים לא
קיבלו זה חדשים את משכורתם והשופטים האצילים ובעלי המצפון, איך
נוכל לדרוש מהם, שיוציאו פסק דין צודק ולא יפזלו אחר שלמונים
של בעלי כיס כבד יותר, אם לא אשלם להם ביד רחבה תמורת עבודתם,
כדי שהשיטן ימח שמו לא יפתה אותם?"
"הצדק עמך, קיבלת כסף והוצאת אותו למקורבים אליך, אך מה יעשו
שרים שלא קיבלו כסף?"
"אני פתרתי באופן זמני את בעיית הכלכלה של השוטרים שלי", דיווח
שר המשטרה, "לאחר שבני הכפרים התלוננו לא פעם ולא פעמיים,
ששודדים המתגוררים בגבעות מתנפלים עליהם ושודדים מהם בכוח
הזרוע את יבולם ואף מתנכלים בנשותיהם, חשבתי לנכון לשלוח לכל
כפר, בהתאם לגודלו עשרה עד עשרים שוטרים והטלתי את כלכלת
השוטרים ואת דיורם על האיכרים. נבזים אלה התלוננו בפני שקשה
להם לכלכל את השוטרים ושלהם בעצמם צפוף בתוך הבקתות שלהם, אז
בתור עונש שלחתי לכל כפר עוד עשרה שוטרים והטלתי את הדיור וכן
כלכלה נאותה על המתלוננים, שידעו להעריך את נכונותנו להגן על
רכושם ועל כבוד נשותיהם.
אותו הדבר עשיתי לגבי בעלי מלאכה, קדרים, נפחים, אופים ואפילו
בעלי צ'איחנות, שהתמרמרו , שבריונים המופיעים בימי השוק
בכנופיות של עשרה איש, דורשים מהם כסף וכשבעלי המלאכה מסרבים
למסור להם את פרי עמלם, הם מנפצים את כדיהם, חוטפים את כלי
הנחושת שלהם, זוללים ולא משלמים. לכל השכונות הכנסתי מחלקה של
שוטרים והטלתי על בעלי המלאכה לדאוג לדיורם ולכלכלתם. כך
מיזגתי במעשי הגנה על נתינים, הנתונים למרותי, דיור וכלכלת
שוטרים, אני מדגיש כלכלה נאותה ובסוף חינוך אזרחים לכבד את
כוחות המגן שלהם."
"אם מדובר בחינוך," הסביר המולה, הממונה על החינוך, "אף אני
ציוויתי על תושבי הכפרים ודיירי השכונות לדאוג לדיורם וכלכלתם
של המורים. כל מוסלם הרודף צדק יסכים איתי, שאם מישהו רוצה
שהילד שלו יקבל חינוך נאות ואף השכלה, על ההורה לדאוג לכך
שהמורה לא ישן בקיץ מתחת לעץ ובחורף באורווה יחד עם הסוסים וכן
יקבל אוכל נאות, כדי שהקיבה הריקה לא תפריע למהלך
מחשבותיו..."
"כל זה יפה. הפכתם את השוטרים שלי ואת המורים המשכילים לפושטי
יד, התלויים בליבם הטוב ובידם הרחבה של האיכרים, שהם בעצמם
בקושי מתפרנסים וכך גם בעלי מלאכה המביאים הביתה כמה מטבעות
נחושת. אך אני חוזר, קופת המדינה ריקה, ריקה! אתם מבינים? ואני
עדיין מצפה מהיועצים, שיתנו לי עצה נבונה ומהשרים, שימצאו
פתרון לבעיה הכאובה."
"השולטאן המרומם שלנו, ששמשו מאירה בכל הארצות", פתח מחמוד
אפנדי, הווזיר הממונה על האוצר, "לילות ארוכים לא עצמתי את
עיני וחיפשתי מוצא, איך להעשיר את קופת המדינה ותמיד הגעתי
לאותה המסקנה. עמנו סחוט עד טיפת דמו האחרונה. אין עוד מס, שלא
הטלנו עליו. חוכרי משנה על האחוזות גובים מהאיכרים, העובדים
מזריחת השמש עד מאוחר בלילה "עושר", חלק עשירי, אבל במציאות הם
דורשים כמעט חצי ואפילו שני שלישים מהיבול. אני אומר, שאם נלחץ
עוד, הם פשוט יעזבו את האדמה ויצטרפו ל"ג'לאלי", המורדים
במלכות, שמאורגנים על ידי החיילים שפוטרו ועכשיו שורצים בכל
אזור."
"ובכל זאת מוכרח להימצא איזה מקור הכנסה, שעליו פסחנו", העיר
השולטאן.
"אין דבר עלי אדמה, שהאזרח אינו משלם מס, תמורת שימושו, מלבד
אולי...האוויר, שהוא נושם או הרוח הנעימה הנושבת בקיץ, שממנה
הוא נהנה..."
"זהו זה, מחמוד אפנדי, האוויר!" הפסיק אותו בקריאה נלהבת, מוסא
אפנדי, הווזיר היהודי.
"מה אוויר?" נדהם מחמוד הווזיר.
"האם יש ספק", קרא מוסא אפנדי, "שהאוויר המכסה כמו בגד את
מדינות שליט השליטים אינו שייך לשולטאן, יאריך אלוהים את ימי
חייו? האם הבגד המכסה את הגוף, איננו רכוש פרטי ואישי של האדם
הלובש אותו? האם יעלה על דעתו של איש זר ליטול בלי רשות את
הבגד של מישהו מבלי לקנות אותו?"
"אם מותר להעיר לך, מוסא אפנדי, עם כל הכבוד לרצונך להעשיר את
קופת נסיך המאמינים בכל אתר ואתר, הרי את האוויר ברא אללה
הרחום וברחמן, על מנת שמוסלים טוב יוכל לנשום אותו וליהנות
מהרוח הנעימה הנושבת בבוא האביב.", קרא המולה הראשי, הוא סלים
אבו מחמוד אבו עלי אבו..אפנדי.
"אני יודע היטב מה כתוב בספרי הקודש ומי כמונו "בעלי הספר"
מכירים כל שורה וכל תג שבספרי הקודש, אבל באותה מידה יכול
מישהו לטעון, שאללה ברא את השמים ואת הארץ למען כל בני האדם
וכן את כל החיות על מנת שבני אדם יאכלו את בשרם, אבל כידוע לך,
אחרי שאללה גירש את האדם מהשמיים, בגלל עוונותיו, מסר לו את
האדמה, כדי שבזיעת אפיו יעבד אותה. ולא עוד וכדי שהאנשים לא
יריבו ביניהם ולא יעשו צרות איש לרעהו, השאיר את המשפט לשופטים
ואת השלטון למלכים אמיצים ונבונים, כמו דאוד ושולימאן וכן
לחליפים ולשולטאנים ולאמירים והוא בטח בהם, שבצדק ימשלו בארץ
שברא ובאוויר המכסה אותה וברוח הנושבת בה. ואין לך בן אדם עלי
אדמה שיוכל לערער על החוק שאללה קבע, שכל מי שמתהלך על פני
האדמה, והאוויר ואף הרוח הם בשליטתו הבלעדית של השולטאן, הוא
המאור המתחרה על פני הארץ באורו המיטיב והמזהיר בשמש שעל פני
השמיים."
"זה הכל נכון, מה שאמרת, אבל מה ברצונך לעשות באוויר, מוסא
אפנדי?" שאל אותו בנימה לגלגנית יוסוף אפנדי, הווזיר הנוצרי.
"עדיין אינני יודע. לפי שעה צץ בי רעיון, אך בטוחני שעוד שבוע
ימים, יתברר לי הרעיון ואדע לנצל אותו לטובת המדינה."
"אכן חולם יפה להתפרנס מהאוויר", קרא בלגלוג גלוי מחמוד אפנדי,
"אני מאחל לך ידידי, שכאשר מחר תתעורר, תשכח את החלום, שלא יאה
לווזיר."
"יתכן שיהיה זה חלום, שאי אפשר להגשימו, אך יתכן שהוא יהפוך
למקור הכנסה למדינה. כה וכה הריני מבקש מהשליט הרחום והרחמן
ובעל תבונה, שאיש מאתנו לא ישתווה לו, ארכה של שבוע ימים ושמא
אולי אוכל לתרום דבר, היאה לווזיר."
"הארכה ניתנת לך, מוסא חביבי והריני משבח את התנערותך
והתנדבותך לטובת העניין ועמדתך האמיצה כנגד הייאוש וחוסר המעש,
שפגע ביועצי ואף ווזירי האמיצים בדרך כלל ומרימים עכשיו את
ידיהם, כאילו לא עמד לרשותם מנגנון שלם של פקידים, עוזרים,
יועצי יועצים, מזכירים, שליחים, שבוודאי מדברים על המצב, שבו
אנו שרויים ובוודאי יש לאחד מהם רעיון איזשהו מוצלח, איך לנווט
את הספינה לתוך המפרץ השקט. ובזאת אני סוגר את הדיוואן. ראש
המשטרה! דאג לפיזור השקט, הנאה והבטוח של הנכבדים."
האורחים הנכבדים, השועים והטפסרים רמי מעלה, עזבו את האולם,
איש איש בחסות כוחות המגן שלו, אך שני הווזירים - המוסלמי
והנוצרי הסתודדו עוד זמן רב, כששומרי ראשם עומדים בסבלנות
במרחק מכובד. דברי שבח על היהודי עוררו באופן טבעי קנאה בליבם
והקנאה הפכה אחרי זמן קצר לשנאה. והשנאה המשותפת לאיש, שמתא חן
בעיני השולטאן הפכה בין רגע את שני הווזירים, על אך השוני בדתם
לבעלי ברית אמיצים נגד היהודי המתנשא והיהיר, כמו בעל חלומות
זה ממצרים, שדרש מאחיו שישתחוו לו. ברוח זאת החליטו כבר למחרת
לגשת לשולטאן ולקעקע את חיבתו ליהודי, שמלבד מילים יפות
וריקות, כמו קליפות אפונה ללא גרעינים, לא תרם אף טנג אחד ולו
מזויף, לקופה הריקה.
וכאשר באו למחרת בבוקר לברך את השמש, המקנה לכל החי ברחבי
המדינה את אורה וחומה, שבלעדיהם אין טעם לחיים בעולמו של אללה
הרחום והרחמן, החלו מיד לדבר רעות על היהודי, רועה רוח, המדבר
על האוויר ועל הרוח, כשחשובי האומה, הדואגים להטבת מצבה של
המדינה, מרצים על פעולותיהם המעשיות.
"ממש נכנסה בו רוח שטות!" קרא מחמוד אפנדי.
"הייתי אומר רוח תזזית." הוסיף יוסוף אפנדי, הנוצרי.
"הייתי אומר שהוא פשוט סמל של כל האומה הזאת: של עצלנים, שאינם
חורשים ואינם זורעים, אינם מלכלכים את ידיהם העדינות ברגבי
האדמה ולא בחרס קדרים ורק מנהלים עסקי אוויר, שספק הולמים
יצורים שאללה הגדול, יהיה שמו מבורך, בראם."
"מסתובבים פה ושם בין הכפרים, מביאים דברי סדקית משומשת,
זכוכית נוצצת, כמו לפראים אלה באפריקה ואחרי זה שבים הביתה
כשצקלונם מלא כל טוב..."
"בלי להתאמץ."
אבל השולטאן, שהיה חכם, וידע קנאת מושלים מהי, ענה להם בנחת:
"הביטו חביבי, אתם פשוט מקנאים ביהודים, על שהם מצליחים, עד
שאתם הופכים את הים למקשה (מגזימים). אדרבא, נסו אתם להתקיים
רק מהאוויר או מהרוח, אפילו יום אחד!"
"להתקיים מהרוח? מן האוויר? אכן זהו הרעיון הגדול של היהודי.
ואני אומר שאם אראה גמל פורח באוויר, אאמין שמוסא יהיה מסוגל
להפריח באוויר אפילו מגדל."
"יכול להיות שהוא יצליח לעשות זאת", העיר בשקט השולטאן.
"אין אלוהים, אלא אללה ואין אדם, שיוכל לחיות רק מהאוויר או
מהרוח", אמרו השניים.   "נראה ונוכח", אמר השולטאן.
























ג.

למחרת בבוקר הקדימו שני בעלי הברית לבוא לחצר השולטאן וכאשר
נוכחו, שיריבם מוסא אפנדי עדיין לא הגיע, עוררו שוב את הנושא
החביב עליהם: כל היהודים הם בטלנים, המתקיימים אך ורק מעסקי
אוויר ותכניתו של מוסא אפנדי, כה אופיינית לאורח החיים של
היהודים, אין לה אחיזה ובסיס בחיים הממשיים. ואפילו הנביא
מוחמד, עליו השלום, כשנוכח שההר, על אף פקודתו לא בא אליו, בא
אל ההר. ואילו היהודי הזה אינו מוכן להשתכנע, שהוא טועה ומטעה
ו..."
השולטאן, שסיים זה עתה ארוחת בוקר דשנה, שטבחו הכין לו לפי
המתכונת הידועה רק לו, הוציא מפיו גיהוק קולני ושם קץ
לדבריהם:
"מסוגלים אתם לדבר בנימה זאת מהבוקר עד שקיעת החמה, אך אינכם
יכולים להוכיח לי, שלתכנית שלו אין בסיס ואחיזה ושמוסא אפנדי,
שאני מחבבו - טועה."
"אדרבה," טען כנגדו מחמוד אפנדי, "תראה לי בן אדם אחד שמסוגל
להתקיים אך ורק מהאוויר ומה עוד להביא תועלת כלשהי למדינה."
"ננסה ונראה. במקום לבזבז את זמננו על ויכוחי סרק, נפנה אל העם
ונוכח עם מי הצדק, עם העומדים על הקרקע היציבה או עם רועי רוח,
המחפשים פתרונות, שלא מתקבלים על דעת בני אדם מיושבים."
זאת אמר ומיד קרא לשני שוטרים וציווה עליהם:
"צאו מיד לשוק והביאו לפני את המוסלמי הראשון שתראו! רק לא
'מולה' או מורה הממהר לבית-הספר ללמד את הילדים הקטנים. סתם
מוסלמי, ללא הבדל!"
אחר פנה אל שני הווזירים:
"ואתם, נכבדי, היכנסו נא מאחורי הפרגוד. רשאים אתם להיות עדים
לנעשה, אך מצווה אני אתכם, בל תוציאו הגה מפיכם ושום סימן
לנוכחותכם. שומעים, אך לא משמיעים דבר. ברור?"
מיהרו השוטרים לשוק, תפסו את המוסלמי הראשון, שעבר בשוק וגררו
אותו בריצה לפני השולטאן. וכאשר הגיעו קורב למקום, בו ישב
השולטאן, השליכו אותו על הרצפה לרגלי השליט. זחל המוסלמי על
הרצפה ומלמל את התפילה שיום יום חזר עליה, כדי בדברי תפילה
להיכנס אל שערי גן עדן. כי ברור היה לו, שזאת היא שעתו
האחרונה. כבר בדרך, כשהשוטרים גררו אותו כמו שק תפוחי אדמה,
עדיין ניסה להיזכר מה אשמתו, מה גודל עוונו הבלתי ידוע, ומי
הלשין עליו.
"מה אתה ממלמל שם, תולעת עלובה שכמוך?" הרעים עליו השולטאן.
"מתפלל אני לאללה שתרחם עלי ותשאיר אותי בחיים. חמישה ילדים
עלי לפרנס ואישה חולה...רחם עלי מלכי הגדול. מי אני שתכעס עלי
ובכלל שתפנה עלי את מבטך נאציל ותדבר.."
"מה אתה מסובב את לשונך, לשון שכולה כחש וסיפורי בדאים, כה
ידועים לי. לפני מי אתה חושב, אתה עומד? אין דבר שאינני יודע
עליך...הנה רואה אתה, רק חטאת ומיד תפסו אותך שוטרי. ועכשיו
תאמר לי, מודה אתה באשמה או לא?"
"ינצור אותך אללה שנים רבות, גדול השליטים בעולם, אבל אינני
יודע באיזו אשמה להודות?"
"אינך יודע באיזו אשמה להודות. משמע, ששק שרצים תלוי על גבך
ומרוב האשמות, אינך יודע באיזו להודות."
"לא, זאת לא אמרתי, האמן לי, אני פשוט לא יודע איך לדבר, אז
אני מבלבל..."
"טוב. אני אשאל אותך שאלה פשוטה ואל תענה לי 'אמרתי' ו'לא
אמרתי' עכשיו תקשיב: מה שמך? זה אתה מבין?"
"כן, הוד מלכותו. אני מוחמד אבן עמר אבו עבדאללה המכונה
גם..."
"לא שאלתי מה שם אביך או סבך. אז שמך מוחמד, כן?"
"כן, הוד מלכותך!"
"יפה. ועכשיו הקשב לשאלתי השניה: לאן הלכת? ענה מיד, בלי
שקרים, מיד או אצווה להלקות אותך מאה מלקות!"
"חוסה על המסכן! קונם עלי!", פרץ מוחמד בבכי קולני, "רק הלכתי
סתם לשאוף אוויר".
"מה? לשאוף אוויר, גנב שכמוך! שאפת את האוויר השייך לי, השתמשת
ברוח שלי חינם, מבלי לשלם אף חצי מג'ידה. אכן, בוודאי יודע אתה
מה עונשו של גנב במדינתי. מוות!"
"רחם עלי מלכי, פשוט לא ידעתי מה אני עושה...לו ידעתי אז..."
"מה, לו ידעת, לא היית נושם את האוויר, היית סותם את הפה ואת
האף?"
"אי אפשר לא לנשום ולחיות, אך לו הייתי רואה את השוטרים,
הייתי..."
"היית מפסיק לנשום בנוכחותם?" חייך השולטאן.
"הייתי עוצר את הנשימה, כדי לא להתגרות בהם", הודה המוסלמי.
"אכן, יש לך מעלה אחת יפה. אינך משקר וזה דבר חשוב שאללה
ציווה."
"אף פעם לא שיקרתי, הוד מלכותו, גם כשנשקפה לי סכנה." התייפח
מוחמד.
"טוב מוחמד, שליט השליטים הגדול החליט להיות כלפיך רחום ורחמן,
ולא להעניש אותך לפי שעה, אם תעשה, מה שציווה אותך."
"אעשה הכל, מה שתצווה אותי הוד מלכותך, אנשק את קצות מגפיך,
אלקק את האפר שעליו תדרוך, רק רחם עלי."
"אל תעיז עוד פעם להפריע לי, כשאני מדבר ותקשיב, עלוב שכמוך.
על מנת להראות לך את גודל לבבי וכדי שתוכל לכל בני עמך לספר מה
רחום ונדיב המלך שלך, הריני מוסר לך את האוויר ואת הרוח,
השייכים לי ואתה תעשה בהם כל מה שרק תרצה. תחזור בעוד חודש ואם
יעבור המועד ולא תביא את המעשה והתזתי את ראשך!"
"עלי ועל ראשי, יא סידי", הבטיח המוסלמי ויצא.
"אתם רשאים כבר לצאת מאחורי הפרגוד!" פנה השולטאן אל שני
ווזיריו.
"אם תרצה לדעת את דעתי וחושבני, שזאת גם דעתו של ידידי יוסוף
אפנדי" הצהיר מחמוד אפנדי, "הרי זה בזבוז הזמן לדבר עם מטומטם
זה וסלח לי אם אעיז להעיר לך, אין זה דבר נאה לשליט השליטים
הכביר, ששמו הולך לפניו בכל המדינות, לדון על עניינים שברום
עולם עם...אני פשוט לא יודע איך להגדיר אותו, את ה...זה..."
"מה יש פה להגדיר? הוא הרי מוסלים, אחד מבני עמי, אזרח ממוצע
בארצי, לא גאון, איש פשוט, אך הרי רוב אזרחי ארצנו אינם גאונים
ולמענם הרי אללה בחר בנו, שנדאג להם."
"אבל לא דברים כאלה, שלא נראים, שאין לגעת בהם, הייתי אומר
ערטילאים.."
"אתה שוב מחדש את הוויכוח, שראוי שיתקיים בתוך חבר אנשי העולמא
או אף מועלימים אך לא נאה לבני אדם מיושבים, שמיניתי אותם
לווזירים."
"סלח לנו שליט השליטים הרחום, אם העזנו לפצות את פינו
בעניינים, שבאמת אינם נוגעים לנו, אך סקרנים אנו איך הדבר
ייפול."
"נראה ונוכח", חזר על משפטו השולטאן.
יום הלך ויום בא - חודש ימים תם. ובתום החודש בא המוסלמי, זחל
על רגליו וידיו לפני השולטאן, נישק את חרטום נעלו והתייפח
מרה:
"שלי המאמינים, מגן האיסלאם, רחם על החוטא המסכן!"
"הפסק להתייפח, כמו אישה בשוק", הפסיק אותו בקול נוקשה
השולטאן, "אתה גבר ומוסלים. ספר לי, מה עשית עם האוויר והרוח,
השייכים לי ושנתתי לך לחודש ימים?"
"בימים הראשונים" החל מוחמד המוסלמי לספר כשבכי קורע לב מפסיק
את דיבורו, "כשסיפרתי לאשתי ולילדי על  המתנה היפה שקיבלתי
לחודש ימים, להשתמש בה לפי רצוני משליט השליטים, יאריך אללה את
ימי חייו, שמחו כולם ואשתי הציעה לי תכף, שננצל את ההזדמנות,
נחבוש את החמורים ונצא לשאוף אוויר צח בחורשת ארבעים החכמים או
אפילו על שפת האגם הגדול, שאף פעם לא ראינו אותו. חבשנו את
החמורים, רכבנו לחורשת הארבעים ושם שכבנו על האדמה הרכה ובצל
העצים נהנינו מהאוויר הצח..."
"נהניתם?" שאל אותו תוך חיוך השולטאן.
"כן, הוד מלכותו, ועל כן תבורך באורך ימים ובבריאות ו..."
"והיכן הכסף שהרווחת מהעסקים שעשית ברוח ובאוויר?" הפסיק אותו
קולו הרועם של השולטאן.
"כסף?" תמה המוסלמי, "כשהייתי עם אשתי וילדי בתוך החורשה
ונהניתי מהאוויר, שכבוד השולטאן, אללה ינצור את בריאותו, נתן
לי ברוב טובו, בא מוסלמי אחד, גדול כזה ואתו עוד אחד לא כל כך
גדול, אבל היו לו עיניים צרות ורעות. נזכרתי בדברי השולטאן
הגדול והכביר ואמרתי לאנשים האלה: "שמעו יא פולן, אני שמח
שבאתם לכאן, כדי לשאוף אוויר צח, אז אני מודיע לכם ואשתי
היושבת כאן, ששמעה זאת ממני, תעיד בשבועה, שהאוויר שאתם שואפים
שייך לי, ואם אתם תרצו הלאה לשאוף את האוויר, עליכם לשלם לי
לכל הפחות חצי מג'ידה בעד שעה..."
"חצי מג'ידה!" רעם קולו הנרגז של השולטאן, "מה אנחנו, פושטי
יד?"
"זה היה עסק חדש ועדיין לא ידעתי כמה לקחת", הצטדק המוסלמי,
"אבל כשאמרתי להם זאת, תקע בי האיש את עיניו הרעות, כמו נחש
ארסי וצעק עלי: "יא.." הוא כינה אותי במילה גסה בנוכחות אשתי
וילדי, שאני מתבייש לומר אותה בנוכחות הוד מלכותו, והוא פנה אל
האיש הגדול והחזק: "שמעת את המוג'נון הזה, שאללה הכה אותו
בשיגעון, האוויר והרוח הפכו לרכושו, שהוא מחזיק בכיסו והוא
מקווה לגזול מאתנו חצי מג'ידה. בדיוק מאתנו!" כששמע זאת האיש
הגדול והחזק, הוא לא אמר כלום והוא רק הסתכל עלי וירק יריקה
גדולה על יד רגלי. אחר כך פנה האיש הזה, עם העיניים הרעות אל
אשתי ואמר לה בזלזול: "יא מרה, תגידי למוג'נון הזה, שהוא אבי
ילדים מטומטמים כמוהו, שאם לא יסתלק מכאן תוך דקה, אחתוך אותו
לשווארמה ואטגן אותו על בול עץ. ואנחנו לא מתלוצצים ולא מדברים
פעמיים. יאללה, רוחו מן הון." קמנו במהירות ורצנו מהחורשה, עד
כמה שרגלינו אפשרו לנו ואחר כך ברכנו את אללה הרחום והרחמן
ואשתי אסרה עלי לספר למישהו על זה שקיבלנו ממך אוויר, פן יבולע
לילדינו."
"אז לא הצלחת?" רעם קולו של השולטאן.
"לא הצלחתי מאומה לעשות מהאוויר ומהרוח!" הודה תוך בכי מוחמד,
"הכל ניסיתי, אבל אין לאחוז בהם ואין הם סחורה. נשפתי לתוך
ידי, עד שחשבתי שאללה נוטל את ערבוני (נשמתי), אבל הכל לשווא.
דבר לא נשאר אחר כך בתוך היד. אף לא אגורה שחוקה, שיכולתי בתור
קבצן בשוק להשיג."
"די כבר, תולעת עלובה שכמוך, נמאסו כבר עלי כל הדיבורים שלך.
מה אעשה אתך ואתה לא שווה מאומה ואינך רואי להיות אב לילדים
ולחנך אותם. אינך ראוי להיות אדם חופשי, שהשולטאן בעצמו
ובכבודו מעניק לו מתנה, על מנת שישתמש בה בשכלו."
"מוחמד אפנדי", קרא אל ווזירו המוסלמי, שישב מוסתר מאחורי
הפרגוד, "אני נותן לך אותו במתנה כעבד לכל ימי חייו. חנך אותו
והכנס בו בינה, כדי שישרת אותך בנאמנות."
"אני אסיר תודה לך בעד המתנה," השתחווה בפניו הווזיר הראשון,
"אשתדל לאלף אותו, על מנת שישרת אותי ואת מדינתנו בכל ליבו
ונשמתו, על מנת שאתייחס אליו כבן אדם ומוסלמי. אגב, האם שכנעתי
את כבודו, שעסקי רוח ואוויר אלה, שעליהם רמז חברנו מוסא אפנדי,
אין בהם ולא כלום?"
נראה ונוכח!" ענה לו, כמו קודם השולטאן.

























ד.

למחרת, כאשר שני הווזירים הופיעו אצלו כרגיל מוקדם מאוד, כדי
שפיהם יהיה חופשי, בטרם יופיע בשעתו הקבועה מוסא אפנדי, הודיע
להם השולטאן, כשחיוך רחב מכסה את פניו:
"אנא חביבי, הואילו נא, לתפוס מקומות מאחורי הפרגוד. עוד מעט
יבוא הנוצרי, שציוויתי לשוטרי להביאו. לא כומר בשמלה שחורה ולא
נזיר מגולח, אלא פשוט אדם רגיל מהשוק, שיישא צלב על צווארו או
שיודה לשוטרים, כשישאלו אותו שהוא נוצרי."
"רואה אני, הוד מלכותך, שאתה איתן בהחלטתך, להוכיח לנו, שאכן
החבר היהודי שלנו צודק. דעתי, אם הוד מלכותך ישאל אותי,
שעניינים יותר חשובים ויותר רציניים עומדים לפנינו ובמקום
לבזבז את זמננו במשחקים בחיפוש בני אדם, שיהיו מסוגלים לבצע
דבר, שרק אללה הגדול, יהיה שמו מבורך, מסוגל לעשות, מוטב לנו
להתמסר לענייני המדינה, שהייתי אומר, שהם בוערים."
"אני מצידי, מוכן, בלי שהוד מלכותו, החכם מכל בני האדם, ירצה
לנו להוכיח, שהצדק עמו, להודות תוך אמונה שכל מה ששליט
השליטים, שאני עבדו, עושה, הוא נכון, להישבע בכל הקדוש לי,
שהשולטאן שלי צודק ונשים קץ לישיבה זו מאחורי הפרגוד", פלט
במהירות יוסוף אפנדי ואחרי שנשם עמוקות, העיז להרים את עיניו
אל השליט שלו, בתקווה שהוא, חכם החכמים, יענה להצעתו וישים קץ
למשחק הילדותי.
"עוד שניים ואם לא אצליח, אודה שבזבזתי את זמנכם ואת זמני
היקר", הכריז בכובד ראש השולטאן, "ועתה מאחורי הפרגוד, כי הנה
שומע אני, שהשוטרים הביאו את האזרח השני!"
האיש שנזרק על ידי השוטרים לרגלי השולטאן לא העיז להתרומם. הוא
כיסה את פניו, כאילו חשש שיסתנוור מהזוהר החזק וקרא בלי הרף:
"רחמו עלי אנשים טובים. אני לא עשיתי מאומה, אני נשבע שלא
הרחתי אפילו כוסית יין, ששתייתו אסורה על ידי צו חמור. אפילו
לא התקרבתי אל הפונדק..."
"שתוק, שקרן שכמוך!" הזדעק עליו השולטאן, "כל מילה שאתה אומר
מעידה, שאתה שיכור, אם אתה אפילו לא רואה אל מי אתה מדבר."
"יודע אני, הוד מלכותו ואני מנשק את קצות נעליך, אך מה זה
יעזור לי, אם אבקש ממך רחמים? אם הביאו אותי עד לארמון ולא
לפני שופט פשוט, הרי ברור לי שגורלי כבר נחרץ ומאומה לא יעזור
לי, אך נשבע אני בפצעי הגואל..."
"שתוק, כופר שכמוך, איך אתה מעיז כאן בארמונו של שליט הנאמנים
להשמיע דברי כפירה כאלה?"
"אני רק נשבעתי.."
"שתוק, אף מילה! איך קוראים לך?"
החטוף שכב, עיניו מכוסות בימינו ושתק.
"האם נוסף על טיפשותך, אתה גם חרש? שאלתי אותך, מה שמך?"
השוטר, שעמד מעליו דקר אותו בגבו בחניתו והתנבח:
"ענה מיד לשליט השליטים, כשהוא מואיל לשאול אותך!"
"אבל הוד מלכותו ציווה עלי לשתוק!" בכה הנוצרי.
"דבר!" קרא השולטאן.
"שמי אנתון משאח (מהנדס, מודד קרקעות)"
"לא שאלתי אותך, מה מקצועך. כלומר אתה משיחי (נוצרי)?"
"משיחי, הוד מלכותך!"
"ולכם לא ציווה אללה: 'לא תגנוב!'?"
"ציווה, הוד מלכותו!"
"ואתה לא גנבת?"
"לא, מלכי, אני נשבע!"
"אל תשבע שבועת שקר! הגד לי בדיוק מה עשית, כששוטרי תפסו אותך,
בשעת ביצוע הפשע?"
"פשע? הם אמרו שאני ביצעתי פשע, השוטרים?"
"אתה לא השואל, רק אני! שאלתי אותך מה עשית?"
"לא עשיתי כלום. רק יצאתי מהדירה שאני גר בה, ושהיא מחניקה
מאוד, כדי לשאוף קצת אוויר צח..."
"ושאפת?"
"שאפתי, נשמתי נשימה עמוקה של אוויר צח ובדיוק רציתי לברך את
אלוהים שאפשר לי לשאוף אוויר כה צח..."
"אז אתה מודה, ששאפת אוויר צח לתוך ריאותיך?"
"מודה, מלכי, בזאת אני מודה?"
"ולפי דעתך, אנתון ממשח (סחבה, סמרטוט)..."
"משאח, אדוני רב הרחמים, שמי משאח ולא ממשח" קרא בקול בכייני
הנוצרי.
"משאח או ממשח, היינו הך, בשבילי אתה גנב מטונף, שלא שווה אף
את השם 'סמרטוט', שאפשר לנקות בו לכלוך."
"אבל אני לא עשיתי שום דבר רע..."
"נוסף על היותך גנב אתה גם שקרן. הגד לי, אתה מודה ששאפת את
האוויר, אחרי שיצאת מדירתך המסריחה?"
"מודה, הוד מלכותך!"
"ועכשיו הגד לי ולמי שייך האוויר המכסה את מדינת גוליסטאן
הכבירה? ענה, למי?"
האסיר רצה כבר לפלוט את התשובה שלמד אצל הכומר בימי ההטפות
בכנסיה, שכל התבל, אדמה, המים, היבשות והימים, האוויר והרוחות
והשמיים על כוכביהם הרבים, כולם שייכים לבורא עולם והוא
התחיל:
"אדוני המלך, האוויר שאני נושם שייך ל..."
"למי?" דחק בו השולטאן.
ולפתע נחרד הנוצרי, כי קולו של שליט השליטים הזהיר אותו מפני
תשובה, שיכלה לעלות לו בראשו והוא לחש בביישנות:
"לך, מלכי!"
"לא שמעתי, הרם את קולך שכולם ישמעו!"
"לך מלכי, שליט השליטים הכביר, הכל שייך לך, אף חיי בידיך",
קרא בקול גדול.
"אם כן, סוף סוף חזר שכלך אליך והתעוררת משיכרונך הזמני. ואם
האוויר שייך לי ואתה נטלת אותו, כאילו נטלת בלי רשותי תפוחי עץ
מגני, מה אתה?"
"אבל בלי כל כוונה..." פרץ בבכי הנוצרי.
"לא שאלתי אותך אם בכוונה או בלי כוונה. היודע אתה מה אתה?"
"גנב, הוד מלכותו", לחש הנוצרי בקול מיואש.
"שוב אתה לוחש, אז אני מודיע לך, על מנת שכולם ישמעו שאתה
אנתון משאח, המשיחי הנך 'מילט', גנב ורמאי. זהו מה שאתה. אל
תענה לי, שתוק, או שאקצץ את ידיך, כדין כל הגנבים או אצווה על
אבו סיף להוציא מתוך ריאותיך את האוויר שגנבת ממני!"
"רחם עלי, מלכי הרחום, שרחמנותך ידועה בכל ארצות גוליסטאן, שלה
אתה מעניק מאורך!" קרא האסיר.
"טוב. אוכיח לך, שלבי רחב ורחמן. במקום להעניש אותך, על ששאפת
את האוויר השייך לשולטאן הכביר, הריני מרשה לעצמי להעניק לך
כמתנה את כל האוויר ואת הרוחות הנושבות במדינתי. עשה איתם, מה
שאתה רוצה, תמסור אותם למי שאתה רוצה בהלוואה, תמכור, עשה מה
שאתה רוצה, ורק בסוף החודש אל תשכח להביא לי לארמוני ארגז עם
מג'ידות וטנגים, שתקבל תמורת ניצול הרוחות והאוויר. אם תעשה
זאת תוך חודש ימים, לא יותר, אעניק לך פרס בעין יפה. זכור
לחזור בתום חודש ולהוכיח לשולטאן שלך, שאתה עבדו, נאמן,
ושתמורת נדיבותו אתה מכניס לקופתו סכום נכבד של מטבעות."
"הריני נשבע שבעזרת אל משיח, ישו הנוצרי, אעשה כל מה שאמרת!"
הצהיר בחגיגיות אנתון משאח.
"בעזרת אל משיח?" הצטרח השולטאן, "אני לא זקוק לעזרת אלמשיח
שלך, כופר ארור שכמוך. אין משיח מלבד הנביא מוחמד, עליו הברכה.
ושלא אשמע את המילה 'עזרה'. לא ביקשתי ממך ולא מאלמשיח שלך
עזרה. דע לך, שאני לא מבקש, אלא מצווה עליך לבצע את המשימה ועל
תענה לי כעבור חודש שהמשיח לא עזר לך, כי אז אצווה על אבו-סיף
להפוך את גופך העלוב ל'ממשח' (סחבה)! הבינות? ועכשיו לך וכעבור
חודש שאשמע ממך רק בשורות טובות. לך כבר אנתון משאח, בטרם אשנה
את החלטתי. לך!"
עבר המועד שהשולטאן הקציב לו. הביאו לפניו את הנוצרי ואף יוסוף
אפנדי, הווזיר הנוצרי נכח. נפל הנוצרי אפרקדן על סף האולם ובכה
ובכה, כמו אישה. ותוך דמעות הודה, שלא ידע מה לעשות באוויר
וברוח.
"ניסיתי לשכנע את האנשים שיקנו את הרוח, אבל.."
הוא לא יכול היה להודות, שהוא הציע לכומר שימכור למתפללים את
הרוח ושחלק מהרווחים יהיו לשיפוץ הכנסייה הישנה. ואת תשובתו
הנזעמת של הכומר, שאמר לו שהאוויר והרוח שייכים לבורא עולם.
והזכיר לו את הפסוק המפורש בפרק הראשון של הספר הקדוש: "ורוח
אלוהים מרחפת על פני המים" ואת התפילה העיקרית המזכירה את "רוח
הקודש אמן!". אבל דברים אלה היו בניגוד גמור לאמונו של שליט
השליטים הכביר, שטען, שהאוויר והרוח הם שלו בלבד. לא נשאר לו,
רק לבכות על חייו וחיי אשתו שתהיה אלמנה והילדים המסכנים שיהיו
בעוד כמה דקות יתומים. ואז שמע קול, חד כפלדה, קול הדומה לזה
שדיבר מהשמיים ומהר סיני לבני ישראל:
"לא אחלל פלדה דמשקאית אצילה להתזת ראשך החלול", קרא השולטאן,
"אתה תישאר כאן לנצח ותשמש מנקה לכלוך, כל לכלוך, יומם
ולילה."
"כן, מלכי הרחום!" קרא הנוצרי.
כשיצאו הווזירים מאחורי הפרגוד, פנה יוסוף אפנדי לשולטאן:
"הוד מלכותך, יחיה לנצח ומשפטו צודק וזך כקרני השמש, המוכן הוד
מלכותך לשמוע בקשה צנועה מפי עוזרו הקטן?"
"מה קרה לך, יוסוף אפנדי, שתדבר אלי, כמו פקיד קטן ובלתי חשוב,
דבר ווזירי, כי אוזני שולטאן גוליסטאן שומעות אותך. מה העניין
יוסוף אפנדי?"  "תמה אני אדוני המלך, האם אפשר יהיה, שתוך
רחמנותך, שאין לה גבול, תעניק לי את הנוצרי העלוב הזה לעבד,
כפי שהענקת את המוסלמי, שאף לא יצלח לעבד למחמוד אפנדי." "צר
לי עליך, יוסוף אפנדי, איחרת בבקשתך. את הצו של השולטאן, כידוע
לך אי אפשר לבטל. יתכן שכעבור שנים רבות, כאשר עלוב זה יוכיח
את חריצותו בניקיון, וערכו יעלה בעיני השרת הראשי, יסכים
הסולטאן, שתפדה את העבד תמורת סכום נכבד, לפי ערכו."
"רב הודות לך, אדוני המלך. החלטתך היא נבונה ונדיבה. המותר לי
לדעת, האם גם מחר תמשיך בניסוי שהתחלת והפעם תיקח יהודי?"
"הכל בזמנו, יוסוף אפנדי, שולטאן גוליסטאן, שכל שליטי העולם
רעדו פעם, כשרק שמעו את שמו, לא נכנע...לעולם."
"אכן הצדק אתך, תמיד, אדוני המלך!" קרא יוסוף אפנדי.











ה.

למחרת, כאשר גם מוסא אפנדי, הווזיר היהודי הקדים, כדי לברר
בארמון מה פשר השמועות הנפוצות בעיר על חטיפתם של עשרות אזרחים
על ידי שוטרי השולטאן ועל היעלמותם המסתורית, פגש כבר את שני
הווזירים. כשחיוך מלגלג על פניהם, הצביעו לו על הפרגוד ועל אחד
הכיסאות:
"סוף סוף גם אתה הקדמת מוסא אפנדי. רואה אתה, כסא זה מאחורי
הפרגוד חיכה לך כל הזמן. הואל נא לשבת עליו ולנוח, אחרי שבטח
מיהרת להקדים אותנו."
וכאשר שאל מה פשר קבלת פנים זאת, הסבירו לו השניים על פקודתו
המפורשת של השולטאן:
"אסור לך להוציא הגה מפיך, להשתעל ואף להתעטש. אסור לך לעזור
לאסיר אף ברמז קל שבקלים ולהגיב בצורה כלשהי, אף אם תתרגז או
שהתנהגותו של הוד מלכותו תכאיב לך. אתה תשתוק, כמו דג ותהיה
בלתי נראה, כמו אוויר. כי זאת היא פקודתו והתנאי המפורש של
השליט ואם תעבור עליו, תעורר את זעמו ואין לדעת מה תהיינה
תוצאתו.
בינינו לבין עצמנו, נכשל הוד מלכותו פעמיים כשלון מחפיר
בניסוייו, שלא היו לפי רוחנו ולא הסכים לוותר עליהם ואם גם
היום ייכשל ואני בטוח שייכשל - יהיה רע. לכולנו, אבל באופן
מיוחד לך ואולי לכל בני דתך. היום לידיעתך, זהו יום המבחן של
אחד מבני דתך...
"מיהו?" התפרץ מוסא אפנדי.
" אין 'מיהו?' סתם בן אדם. חכם או טיפש, לא חשוב. הראשון,
שהשוטרים יתפסו אותו, יובא הנה ועליו יוטל גורל המדינה..."
"אבל זה לא ייתכן...אין בזה כל הגיון, עלי לומר זאת להוד
מלכותו", קרא מוסא אפנדי.
"אתה לא תגיד לו מאומה. אתה תשתוק, כמו דג. ראה, הזהרנו אותך
ואם יבוא למשפט, נעיד בשבועה, שהזהרנו אותך ושאמרת שמעשי שליט
השליטים, נסיך המאמינים, שמשה של גוליסטאן הם חסרי הביון.
לידיעתך, מוסא אפנדי, כדאי לך מאד להחליש את קולך והטוב ביותר
שתעשה, שתיעלם לכמה ימים, כי אחרי הכל אתה אשם בכל!"
"אני אשם?" התרגז מוסא אפנדי, "אני מבין ששניכם קשרתם קשר
נגדי, כי קנאה אכלה אתכם, שהוד מלכותו מקשיב לעצות שלי, מה?"
"זאת היא צרה וזה מה שאני אומר...ומיהו החכם, שהכניס להוד
מלכותו רעיון על אפשרות למכור אוויר ורוח? ורעיון זה הוא מנסה
למכור עכשיו לאזרחי גוליסטאן. ועכשיו אתה בא ואומר שרעיון זה
חסר הגיון. כמו נחש זה שמתפתל הנה והנה. פעם זה רעיון גאוני
ופעם חסר הגיון."
"לא כל אדם, שנוטלים אותו סתם ככה מהרחוב, מסוגל להגשים
אותו!"
"כשלחם טוב, אז כל אחד, בלי יוצא מן הכלל, מבלי להיות מומחה
מיוחד, אוכל אותו. ועכשיו, שקט, כי הנה נכנסים שומרי הוד
מלכותו!"
וכאשר נכנס השולטאן לאולם הקבלה, קרא מיד לשני שוטריו, הידועים
לו כבר מקודם וציווה:
"היו אתם הולכים לשכונה היהודית ומביאים משם את היהודי הראשון
שתראו ברחוב. רק אל תביאו לי את רב הקהילה עם התרבוש הגדול
והזקן הלבן וארוך וחלילה לכם אף לנגוע בסידי מועלם, המלווה של
החצר. הרי אתם מכירים את סידי מועלם?"
"אין זאת כי הוד מלכותו, שליט השליטים מתלוצץ. מי לא מכיר את
סידי מועלם, המלווה לכולם תמורת ביתם, רכושם, שדותיהם, פרות,
חמורים, תלוי בסכום הכסף שהוא מלווה. אין איש ברחבי גוליסטאן,
ששמו לא רשום בפנקס השחור, המוסתר באבנטו."
"טוב, לכו ואל תחפשו הרבה. היהודי הראשון!"
"זה ממש..." לחש מוסא אפנדי.
"שש...!" קפצו עליו שני הווזירים ושמו על פיו את ידיהם הכבדות
והמאיימות לחנוק אותו.
השוטרים לא התקשו למצוא את האיש, שלפי דעתם השולטאן רצה בו ואף
הם זמן רב השתוקקו להביא את היהודי המחוצף והמורד במלכות לפני
הוד מלכותו, שימסור אותו לטיפולו של הצליין, אבו סיף. כאשר
התקרבו לשכונה היהודית, ראו כבר מרחוק קבוצה גדולה של 'יאהוד'
המקיפים איש אחד היושב על יד קיר אחד הבתים ושר בקול רם, בלי
כל פחד, חרוזים שנפלטו במהירות מפיו ולוו עד מהרה על ידי
המתקהלים. הם הסתתרו בפינת אחד הבתים והקשיבו תוך חירוק שיניים
לשירו של הפוחז:
         "שמעו אזרחים, זהו השיר
         ששר האדם החי מאוויר,
         אוויר חם ביום ובלילה קר
         וכאשר רעב הוא, הרי הוא שר,
         מה?"
וכל הנאספים, פוחזים, בטלנים, פושטי יד, אנשים בלי בית ובלי
פרנסה ענו לו בקולי קולות, קול מתנשא מעל קול, קול מנפץ שמשות
ומסוגל אף להרוס את החומות המקיפות את ארמון השולטאן:
         "הואה והואה! (אוויר ואוויר)"
         "וכאשר מבקש הוא מטבע קטן,
         מיד יענו לו "לך לשולטאן!"
         עצם זרוקה לכלב, תפוח רקוב בגן,
         איש לא יתן לו, יאמר "לך לשולטאן!"
         הואה והואה!"
         "היכן הלב שלכם?" שואל אני כל הזמן
         והם עונים לי: "אין! לקח אותו השולטאן!"
         לשולטאן יש ארמון וצבא אדיר,
         אבל לי יש שומעים כשאני אשיר
         ואת השיר הזה הוא לא יקבל,
         גם אם ישלח אותי לעזאזל."
   "הואה והואה!"   הסכימו אתו השומעים בקול נלהב ורם.
איש מהם לא הרגיש בשני השוטרים, שרבצו בצלו של אחד הבתים
הקרובים:
"שמעת איך הוא מקלל את השולטאן שלנו? די שמענו! זהו זה! בוא
ונתפוס את המחוצף. אבו סיף ישמח כבר להוציא את האוויר המצחין
שלו מגופו. אתה לך מאחורי הבניין ואני אצעד גלוי קדימה. אז הוא
ינסה לברוח ויגיע ישר אל ידיך או יותר טוב תושיט קדימה את
החרב, אז הוא בעצמו יתקע לבטנו את החוד ואם יתפגר, נמצא כבר
מישהו אחר. מה אנו אשמים שטיפש זה בעצמו החליט לשפד את עצמו.
הם רק התרוממו ממחבואם, כשלפתע נשמעה מעל ראשיהם, מראש גג
הבניין שמתחתיו רבצו, קריאה רמה של ילד, שתוך משחק עם היונים,
לא הפסיק אף לרגע לעקוב אחר מעשיהם של השוטרים:
"לברוח! שוטרים!"
השוטרים הנדהמים נעצרו לרגע, כדי לראות את מקור הצעקה, אך רגע
זה הספיק לכל הנאספים להתפזר לכל הכוונים ולהעלם באופן סופי
בתוך ההמון הרב שמילא את השוק. רק איש אחד לא ברח. הוא ישב
במקומו הקבוע והמשיך לשיר:
         "גם אם לשולטאן צבא ות'יק (חזק, אמיץ)
         אני את שירי לעולם לא אפסיק
         כל החיים...
"תורידו ממני את ידיכם הכבדות! מה אתה מחזיק אותי, כמו ציפור
נדירה, שעלולה לעוף? האם ברחתי? למה לעקם לי את הזרוע? מה אתה,
עוזרו של אבו סיף האציל?"
"חכה, חכה עוד מעט תסתום כבר את פיך המטונף ותשתוק כמו דג,
שמטגנים אותו, כשרק תראה את קצה נעליו של השולטאן!" קרא אחד
השוטרים.
"מה זה? האם השולטאן הוא קוסם, שיודע לדבר בקצה נעליו, במקום
כמו בריאה שאללה ברא, בפיו? או שמא הוא כזה, שמדבר מהבטן וזורק
את הדיבור מעבר לחלון? אני ממש מת לראות את השולטאן הזה", קרא
האסיר בקול עליז.
"אל תדאג, רק תראה את צלו של השולטאן ומייד תמות!"
"ואצלנו יש פתגם: "הרואה את השולטאן - על חשבונו לן!"
"כן, תלון בבור עמוק ושחור שבו שורצים עקרבים ונחשים!"
"ואולי יציע לי השולטאן הנדיב בית חם, ומיטה נוחה וכיריים,
שעליהם מבשלת אישה טובה ארוחה טעימה."
"אתה פשוט מוג'נון!" צחקו השוטרים.
הם היו כבר קרובים לשערי הארמון כשהאסיר פרץ לפתע בשיר, שנשמע
היטב בכל החדרים:
         "לא איתכם, בעלי חרב, אני אדון
         מי מאתנו בעולם מוג'נון...
         המרגישים אתם ריח של קבאב מטוגן,
         נראה מי יזכה בו מהשליט הרחמן?
         לא אל הנעל - אל עיניו אביט
         ובלב שמח אפגוש את השליט!"
"שתוק כבר כלב ארור! אלה הם הרגעים האחרונים של חייך, שלא
שווים אף מג'ידה!"
"מאה מג'ידות לכל הפחות!" קרא האסיר.
מכה חזקה בעורף הפילה אותו לרגלי הכס, שעליו שכן כבוד השליט.
משני צדדיו שכבו אפרקדן שני שומרי האסיר:
"כבוד השולטאן, ייתן לך אללה שנים אים ספור להקרין קרני שמשך
הברוכות על אזרחי המדינה..."
הם הופסקו על ידי קריאתו הנזעמת של שליט השליטים:
"מטומטמים שכמוכם! היכן השכל שלכם? אמרתי לכם בפירוש להביא לי
יהודי פשוט, את הראשון שתראו ברחוב ובמקום זאת אתם מביאים לי
ציפור מוזרה, שקולה חודר אלי מחצר הארמון. האם כל זה שמצאתם?"
"הוא מסוכן, נסיך המאמינים וצריך למסור אותו לאבו סיף. כשרק
התקרבנו לקבוצת היהודים, שהקשיבו לשירתו המסיתה, כולם ברחו ורק
הוא נשאר יושב, כאילו לא ראה אותנו, כאילו אללה היכה אותו
בסנוורים והוא העיז לקלל את הוד מלכותו..."
"אתה משקר, מצח נחושת שכמוך!" קרא האסיר והרים את ראשו.
עודו שוכב, הלם השוטר באגרופו בפני האסיר:
"אני משקר? יהודי ארור שכמוך!"
"איך אתה מעיז להרים יד בנוכחותי, מחוצף שכמוך!" הרעים קולו של
השולטאן. "גולאם - קחו את הפושע הזה המרים יד בנוכחות שליט
השליטים, לאבו סיף ואמרו לו שיכניס לו שכל לראשו בשתי חרבות
מלובנות. זאת פקודתי ואתה עזוב את האולם!"
"הוד מלכותו, אם מותר לשוטר הפשוט, נמוך שבנמוכים, להעיר, מן
ההכרח לשמור על האסיר, כי הוא מסוכן לפי דעתי."
"תשאיר לי את השיפוט ויש לי די גולאם להגנתי ולא אזדקק לך.
לך!"
מיד אחרי שעזב השוטר השני את האולם, ציווה השולטאן על האסיר:
"קום!"
האסיר התרומם, התמתח וכיוון את מבטו אל עיני השולטאן.
"אכן ראית את עיני שליט השליטים. מה הן אומרות לך?"
"הן מביעות רחמנות, כפי שתמיד טענתי..."
"חנפנות לא תעזור לך מאומה ועתה השפל את ראשך, כנהוג בארמוני,
לגבי כל נתיני!"
האסיר השפיל את ראשו, כמצווה ומיד אחר כך ענה בקול בוטח:
"בטוחני, שחנפנות לא תסייע לי ואני מעולם לא בטחתי בחנפנות, אך
אם מישהו יעזור לי, הרי זה רק אתה אדוני המלך, הרחום והרחים,
על אף שכל אלה שלא ראו את עיניך מפחדים מפניך."
"ואתה אינך מפחד מפני?"
"מדוע עלי לפחד מפני מלכי. הרי גם שוטריך, אדוני המלך, העידו
שלא ניסיתי לברוח, כמו כל חברי..."
"משמע...?"
"משמע שאני הוא שרציתי פעם לראות פנים אל פנים, כמו עכשיו, את
מלכי וכאשר התקרבו השוטרים, אמרתי להם שאני שמח שהם מביאים
אותי אליך."
"מעניין, מעניין מאד! ומה שמך?"
"שמי משה, אך כשאני מצחיק את הקהל, הם קוראים לי 'מושיקו הזמיר
מגוליסטאן' אך חברי, שאיתם אני נלחם על קיום במשך שנים קוראים
לי "הואה והואה" וחברי המוסלמים, עניים כמוני, קוראים לי
בהערצה "אבו הואה".
"ומה לך ולאוויר?"
"הרבה מאד, אדוני המלך. השפל את מבטך אל הניצב לפניך וראה את
סמרטוטי המכסים אותי, סמרטוטים שהחורים בהם רבים מהבד המרופט
ודרך החורים האלה חודרים נחלי אוויר קר ורטוב, כמו שבתוך בטני
מעיי במקום במאכל כלשהו מלאים אוויר ובאופן טבעי, כמו חליל
משמיעים מנגינות, היוצאות דרך השפתיים, שבמקום לטעום טעם
האוכל, טועמים מלא אוויר."
"אבל ממה אתה חי? מה פרנסתך?"
"ממה אני חי? ממה אני יכול לחיות? מכאן ומשם, פעם כך ופעם כך,
בקיצור מעסקי אוויר. לפעמים מזמינים אצלי להביא חבילת עצים או
אסל מים מן הנהר, אך לא כל אדם שיש לו כסף אוהב לשלם ובדרך כלל
נותנים לי פיתה ומרשים לי לשתות מהמים שהבאתי. יש ובעל
הצ'איחנה מרשה לי תמורת שטיפת כלים לאסוף את התה שנשאר או הקפה
שנשאר בספלים או בכוסות או לנגב בחתיכת פיתה את החומוס שנשאר
אחרי המבקרים מהצלחות. הצרה שיש רבים כמוני וכולם רוצים לנגב
את הצלחות ואז בעל הצ'איחנה מתרגז וקורא לשוטרים, שאוכלים אצלו
חינם, שיגרש אותנו ואז הם מתוך נאמנות לבעלי הצ'איחנות,
שמפרנסים אותם, מכים אותנו בלי כל סיבה במקלות הבמבוק שלהם."
"ומה אומרת אשתך, כשאתה לא מביא לה שום פרנסה ורק.. הרי יש לך
אישה?"
"בוודאי שיש לי אישה ושלושה או ארבעה בנים, אך אני לעיתים
רחוקות בא הביתה, כי מה שווה אבא, שאינו מביא אוכל לביתו. אז
אני חי יחד עם חברים שלי, שמצבם דומה לשלי מחוץ לבית."
"מחוץ לבית, אבל בלילה?"
"בלילה אנו ישנים בגנים ציבוריים מתחת לעצים או בחצרות של
בתים."
"ואם יש בחצר הבית כלב?"
"כלב? זה טוב, אז אני ישן במלונתו והוא שומר עלי ואם יש גשם,
אני מרחם עליו ומכניס אותו לתוך המלונה ושנינו מתחממים יחד."
"ככה זה מוסא, אז יש לך חיים מעניינים.."
"המלך יחיה שנים רבות. עם כל הכבוד לזכרונו של שליט השליטים,
הריני מבקש להזכיר לו ששמי משה ולא מוסא. כשנולדתי קרא לי
המוהל משה, בבית הכנסת קוראים לי משה וכך אני רוצה להישאר.
אמנם אין לי בגדים, אין לי פרנסה, אין לי בית, אבל יש לי שם
ועליו אני שומר, כמו כלב על עצם מכורסמת ומלוקקת, שבעליו זורק
לו. וחוץ מזה יש כבר, אם אינני טועה, מוסא אחד והוא הרי וזיר
ולא הייתי רוצה לטול ממנו את שמו."
"אכן עקשן אתה, "אבו הואה". ועכשיו אחרי שדיברתי איתך, לא כמו
השליט הכביר של ארצות גוליסטאן, אלא כמו אדם אל אדם, ענה לי
בכל הכנות: סיפרת לי רבות שאתה חי מהאוויר ואתה מנצל כל טיפה
ממנו, עד שזכית בקרב חבריו בכינוי "אבו הואה", הידוע לך משה
היהודי למי שייך האוויר, שאותו ניצלת והרוח שממנה נהנת בימי
קיץ?"
"ברור לכל בר-דעת שהאוויר והרוח שייכים לך, אדוני המלך!" ענה
בשקט משה.
"גנב יהודי, האם לא כתוב בספר הקדוש שלכם, שאסור לגנוב?"  
"לא גנבתי, אדוני המלך, אלא פשוט נשמתי..."
"נשמת, תוך ידיעה שהאוויר והרוח שייכים לי, מבלי לשלם לי אף
חצי מג'ידה."
פתח משה "אבו הואה" ואמר:
"לא אכחיש הוד מעלתך, שזה ימים אחדים אני מתקיים אך ורק מכך,
שאני נושם אוויר, ומאחר שאין לי אף חצי מג'ידה בכיסי הקרוע,
אינני יכול לקנות לי אפילו פיתה יבשה, בת שבוע ימים והעיקר אין
באפשרותי לשלם לך בעד האוויר, שהוא שלך ובעד הרוח שלך, שאף
אזרח לא חולק על עובדה זאת. אך הצרה של מדינה זו היא, שנוסף על
המוני עניים חסרי בית, חסרי אוכל, חסרי בגדים, שאינם משלמים
בעד האוויר שנושמים, ישנם עשירים רבים מחוצפים, בעלי עסקים,
בעלי צ'איחנות, מלאות מזון ובעלי חנים, שבהם משלמים בעד שינה
נוחה על מזרנים רכים, כל אלא שיש להם כסף, אינם משלמים בעד
האוויר והרוח, גונבים אותו ממך תוך מחשבה חוצפנית, שאתה אדוני
המלך, מחשבותיך נתונות רק, איך להתנכל לעניים, חסרי בית כמונו.
וזה הרי לא נכון. כך לכל הפחות אני מאמין."
"אכן גנב ערום אתה" הפטיר השולטן. "ידוע לך מה דינו של גנב
במדינתי וכדי להסיח את דעתי מעוונך, מראה אתה לי אחרים, בעלי
ממון, שאף הם גונבים תוך חוצפה את האוויר ואת הרוח של שליט
השליטים. אבל אותך תפסתי ואתה הודית בפשע שלך ולכן עליך לקבל
עונש, למען יראו וייראו."
"מה הוא רוצה לעשות שליט שלנו? האם הוא לא רואה שמשוגע נמצא
לפניו? מי לא מכיר את "המשוגע של השכונה, משה אבו הואה?", לחש
הוזיר היהודי.
"בשם אללה רחים ורחום תפסיק לדבר, פן דבריך יגיעו להוד מלכותו
והוא יעניש את כולנו" השתיקו אותו שני הוזירים. "זאת ההצגה
הבלעדית שלו ואוי לאיש, שיפריע לו בשעשוע שלו."
"...אבל," המשיך השולטן, "כדי שתדע את נדיבות ליבי, המרחם
ודואג לכל דל ועני, הריני מוכן למסור לך את האוויר והרוח לחודש
ימים. אם תוכיח, שאמנם אתה מתקיים רק מהאוויר ומהרוח, אעשיר
אותך עד מאה, אך אם תחזור בידיים ריקות בתום המועד, סימן שאתה
שקרן נבזה ושאללה אינו רוצה בחייך וראשך יותז!"
"עלי ועל ראשי מלכי הרם, אני מוכן ומזומן להתקיים חדשים רק
מהאוויר ומהרוח ואף להעשיר אותך, להעשיר מאד ולמלא את קופת
הממלכה. מאחר שאני מבין שאתה רוצה להפוך אותי לסוכן מוצרים
השייכים לך, אעיז לשאול, כמקובל בין סוחרים, האם אזכה מהסכום
שאכניס בחמישה אחוז, כלומר מכל מאה מג'ידות שאביא לך אקבל, על
מנת שאוכל לפרנס את בני ביתי, חמש מג'ידות ומכל אלף טנגים
חמישים טנגים?
האם דבר זה מקובל עליך, אדוני המלך?"
"אלף טנגים תביא? השתגעת? היודע אתה מה זה חמישים טנגים? לו
היו לוזירים שלי חמישים טנגים, יכלו... חושבני שעליך להסתפק
בחצי מג'ידה מכל מאה, טוב, כדי שתדע את רוחב ליבי, הריני מעלה
לך מרצוני הטוב לשתי מג'ידות ממאה, שתביא."
"כלומר 20 טנגים מתוך אלף... מילא גם זה סכום דמיוני בשבילי
ואהיה תמיד אסיר תודה לך, אם אזכה בסכום כזה... טוב, אבל כדי
להצליח, זקוק אני לשלושה דברים, אך בטרם אציין אותם, בקשה
צנועה לי אליך..."
"דבר", אמר המלך.
"זה חודשים, מלכי הרם, האלוהים ביני לבין הבשר (=רחוק אני מן
הבשר מרחק רב) ואיך אוכל לענות בדיעה צלולה וקיבתי ריקה, כמו
תוף זה שהקופיין (=בעל הקוף) דופק בו."
צחק המלך ורמז לאחד מהגולאם לומר לטבח, שיתקין ל"אבו הואה"
סעודה דשנה על כ"ד (=24 קוראט זהב, ביטוי שגור). מיד הגישו לו
קערת פילאף גדולה מלאה אורז ונתחי בשר מתוגנים ומטובלים ומיד
אחר כך ספל חרסינה עדין, שממנו נדף ריח משכר של קפה ערבי,
מתובל בצמחים ריחניים.
וכאשר גמר לאכול ולשתות, גיהק כנחוץ, בירך את אלוהיו ואת
השולטאן, שאל אותו המלך:
"ושלושה דברים מהם?"
אמר לו משה "אבו הואה":
"דבר ראשון, צריך אני 'פירמאן', רשות בכתב, שאתה מלכי הרם, אתה
המשביע לכל חי אושר וגיל, שליט השליטים הכל יכול, מעביר עלי את
כל האוויר ואת כל הרוח השייכים לך."
מיד ציווה השולטאן על המזכיר שלו, לקרוא לכתבן הראשי ולכתוב
פירמאן רשמי ומחייב על שם היהודי משה בן אליעזר בן עמרם,
המכונה "אבו הואה" ונוסף על כך הוסיף לו את ה'טוגרה', החותם
המסולסל של שליט השליטים של גוליסטן.
וכאשר נמסר לו בטקס חגיגי הפירמאן, בעל ה'טוגרה' שאל אותו
השולטאן:
"והדבר השני, משה "אבו הואה"?"
"הדבר השני, נדיב נדיבים, המעשיר את כל הארץ בחסדך, זקוק אני
לכסף בשביל בגדים בשבילי ובשביל בני ביתי, כי מה שווה אדם,
המופיע בשם השולטאן הכביר, אם הבגדים שלו קרועים ופניו נפולים
מרעב? הרי זה עלבון מכפיר להוד מלכותו ולזאת אינני יכול
להסכים. איך אפנה אל השועים ובני האצילים, הישנים על ארגזי
זהב, עוטים משי, ארגמן וקשוטי זהב ואני בעצמי לבוש כמו משה
"אבו הואה", המתחרה בכלבים ומוציא להם מתוך פיהם את העצם
השמנה, שזרקו להם מתחת לשולחן?"
"אכן צדקת, משה חביבי, אבל כסף לא תקבל ממני, יתכן שאתן לך כיס
עם מטבעות לכלכלתך וכלכלת בני ביתך. ולגבי הבגדים, שאתה בהחלט
צודק, אצווה מחר על החייטים שלי, שיתפרו לך כמה חליפות, בהתאם
למעמדך, לך ולבני ביתך. אך אל לך לשכוח, שבינתיים לא ראיתי אף
מג'ידה שחוקה, שהכנסת לקופת המדינה. ואל נא תשכח את החלק השני
של ההסכם. אם לא תצליח, עם כל החיבה אליך, אתיז את ראשך!"
"ראשי יקר לי ואשתדל להיות ראוי לכבוד שהענקת לי ולראשי, שאבי
העניק לי."
"יהיה כך!" אמר השולטאן. "והדבר השלישי שאתה מבקש?"
"הדבר השלישי והחשוב ביותר: צריך אני עשרות ואולי מאות פקידים,
שיעזרו לי בעבודתי הקשה וכן באופן קבוע שני שוטרים, שילוו
אותי, יגנו עלי, בשעת הצורך והעיקר שיהיו לי נאמנים, כמו
ה'גולאם' האלה שלך, שלא ידברו הרבה, לא יתערבו בעבודתי ורק אם
אפנה אליהם יעשו בדיוק, מה שאומר להם. בשלב הראשון, אם אינך
מתנגד לזאת, אגייס את חברי, שאותם אני מכיר, כמו את כיסי
הריקים ובטוחני שתמורת מג'ידה אחת, שאתן להם מידי יום ביומו,
ילכו אחרי באש ובמים. החיוב בהעסקת חברי, חסרי בית, קרועים
ובלויים, רעבים יומם ולילה, שאין כמוהם, שהם מכירים את המצב
הכלכלי של האזרחים ושידעו להעריך כל אחד לפי יכולתו. ברור, שאם
יוכיחו את עצמם, שהם נאמנים לי ובאמת רוצים להתפרנס בכבוד,
נלביש גם אותם ואת בני משפחותיהם, בהתאם למעמדם והספק
עבודתם."
התפלא השולטאן מכוחו הניהולי של הפוחז, שהשוטרים הביאו אותו
מהרחוב. מחשבות עצובות עברו במהירות במוחו, כשהשווה את יוזמתו
תוך זמן כה קצר של היהודי משה "אבו הואה" לחוסר היוזמה של
פקידיו, יועציו, מזכיריו ועוד ועוד, שבמשך חודשים לא הכניסו אף
טאנג לארגז הממלכה ורק קינאו איש בבגדי רעהו.
השתחווה משה "אבו הואה", כנדרש מכל נתיני גוליסטאן בפגישה עם
השולטאן ויצא מן הארמון, כששיר עליז שחיבר חדר דרך חלונות
הארמון, כמו רוח אביבית טובה, המבשרת צמיחה, אחרי חורף המקפיא
הכל.

























ו.

עבר יום, עברו כבר יומיים וברחובות בירת גוליסטאן לא הורגש כל
שינוי. ורק באחד הגנים הציבוריים, בחורשה המרוחקת מהדרך הראשית
ישבה בעיגול קבוצה גדולה של אנשים בלויים וקרועים, נפולי פנים
ומרי נפש והקשיבו קשב רב, כאילו לדברי נביא, המנבא ימים טובים
שיבואו, לחברם לשעבר "אבו הואה" ועתה איש, המחזיק בקיפולי
שמלתו פירמאן חתום ב'תוגרה' של השולטאן ומפקדם, שלו נשבעו
בחתימת דם, שהקיזו מאצבעם נאמנות ללא גבול ונשבעו על התורה
הקדושה, שהכסף לא יפתה אותם ושיוכיחו לכל אזרחי גוליסטאן,
שכבודם הוא בלתי מעורער והוא עולה על זה של שועים, אצילים,
עשירים ואף שופטים, הפוסקים על פי משקל כיס המטבעות, שקיבלו
מאחד הצדדים. ובאותו הזמן ישבו בחצר ביתו של משה, תחת פיקוחה
הקפדני של אשתו, עשרות נשים רעבות ודואגות לילדיהן החולים
והרעבים וגזרו מהבד הלבן, שמשה הביא להם מבעלי החנויות, פיסות
קטנות, הדומות לסרטים. בתום יום העבודה, היה "אבו הואה" בעצמו
מונה את כמות הסרטים ומטביע על כל סרט חותמת מהטבעת של אחד
הפקידים הבכירים של השולטאן. של מי הייתה הטבעת הזאת ולשם מה
הטביע על כל סרט חותמת, זה היה סודו של משה "
אבו הואה" והוא לא היה מוכן לגלות אותו לבעל הטבעת ואף לא
לאשתו. אף לשולטאן, שלא התעניין במפעלו, לא גילה את סודו.
למזלו היו השולטאן ו-ווזיריו עסוקים בענייני חוץ חשובים ואף
אחד לא התעניין בעבודתו של הפוחז, שנתפס על ידי השוטרים ועסק
עתה בעבודה, שאיש מאנשי החצר, מהוזיר מחמוד ועד לפקיד הקטן
ביותר בעירייה, לא האמינו בהצלחתו וכולם בלי יוצא מן הכלל ראו
במעשה זה שעשוע חביב, כדי להשכיח את דאגותיו בענייני חוץ
ופנים. שעשוע ותו לא.
ולפתע, כמו רעם ביום בהיר, כמו ירית תותח ביום שלו, נשמעו
קריאות. מאות כרוזים צצו בכיכרות השוק ובקולותיהם הרועמים,
שנשמעו אף בכפרים הסמוכים, האירו את תשומת ליבם של בעלי
צ'איחנות, חרשי נחושת, נפחים, אורגים ואף אלא שלא היה להם כל
מקצוע על הטלת מס חיוני לעתידה של המדינה, והוא מס "באד הואה"
(רוח ואוויר). מכל המינרטים של המסגדים השמיעו המואזינים את
קולם המוגבר והמסלסל חמש פעמים ביממה ובין קריאות ותפילה
העבירו את צו השולטאן, שליט המאמינים בכל ארצות גוליסטאן. מס
חדש, מסתורי ולא מובן, אך מה שחשוב היה, מס נוסף על כל המסים,
שעד כה הוטלו על האזרחים ומיררו את חייהם. איש לא ידע, מה יהיה
גובה המס. שמועות רדפו שמועות המשונות ביותר והדמיון הפרוע שלט
ביד רמה. בהלה אחזה לא רק את בעלי הרכוש והיושבים  על ממון,
אלא גם את בני העם הפשוט.
סיפרו, שמי שלא יהיה מסוגל לשלם את המס החיוני למדינה, יוציאו
אותו מביתו, יחרימו את כל מטלטליו וימכרו את הנשים לשפחות ואת
הילדים הרכים לבתי תענוגות בארצות המזרח הרחוק. בין רגע התאספו
קבוצות, קבוצות, שהעמיסו את מיטלטליהם, רכושם על חמורים,
גמלים, עגלות רתומות לזוג פרדות חזקות וכל הכבודה הזו נעה
בכוון שערי העיר. לצאת בכל מחיר מה שיותר רחוק מצעקות הכרוזים
והקריאות הנלהבות של המואזינים. וכאשר הגיעו לשער העיר, מצאוהו
והוא נעול היטב ומוגף על ידי שני פסי ברזל כבדים. ועל יד השער
פלוגת חיילים מזוינים מכף הרגל ועד ראשם, שכיונה לעומתם את
חניתותיהם החדות ונפנפה בחרבותיהם העקומות מעל ראשיהם:
"לאן זה אזרחים יקרים? אין יוצא ואין בא, פקודת שליט השליטים,
חיזרו מיד הביתה ואל נא תכריחו אותנו לרדוף אחריכם וללמד אתכם
בחניתות שלנו, כמו רועים המכונים בקר, לא עלינו. חיזרו הביתה,
שלמו את המס,  הנדרש מכם ואז תהיו חופשיים לעשות כרצונכם.
יאללה! הביתה!!" שפת החניתות שכנעה את ההמון, הרגיל לקבל
פקודות. הם שבו הביתה. איש איש לעסקיו היום יומיים.
ולמחרת הופיעו שוב הכרוזים בכיכרות השוק, הזעיקו את כל בעלי
הבתים ובעלי החנויות ופקדו עליהם בשם הממונה על האוויר ועל
הרוח, הוא סידי משה "אבו הואה" לסגור היטב את כל החלונות
והדלתות, אשר בבתים ובחנויות שלהם. והימים, ימי קיץ חמים
ומחניקים.
שאלו בעלי הבתים ובעלי החנויות, היכן משרדו של הפקיד הרם הזה
וכאשר הכריזו על כך, באו אליו, מרטו את זקנם, היכו על לוח ליבם
ובכו לפניו:
"איך נוכל לנשום, אם נסגור את החלונות והדלתות?"
"לנשום? אני מצטער מאד", ענה להם בכובד ראש "אבו הואה", "אבל
הרוח והאוויר שלי הם, בפקודת השולטאן; הוד רוממותו, יעריך אללה
את ימי חייו ויעניק לו בריאות וכוח לנהל את ענייני המדינה."
"אמן, אינשאללה, סידי, אבל איך זה אפשרי, הרי האוויר..."
"הנה ה'פירמאן' את כל הזכויות של השולטאן.", הפסיק אותם "אבו
הואה". "אם ברצונכם לנשום, עליכם לשלם לי מס "באד הואה" (=רוח
ואוויר). כדי שלא נצטרך להטריח אתכם, הריני מציע לכם, שתישארו
בבתיכם וממחר יעברו פקידי ועובדי מבית לבית וכדי ששנינו נהיה
בטוחים שהדברים מתנהלים בסדר, לאחר שתשלמו את המס הנדרש, תקבלו
קבלה רשמית עם חותם הוזיר וכן סרט עם אותו החותם. כל איש לאחר
שיענוד את הסרט במקום שאפשר יהיה לראות אותו מרחוק, יוכל לפתוח
את דלתו וחלונותיו וכן להתהלך באופן חופשי בחוץ וליהנות
מהאוויר הטוב והמבריא של הוד מלכותו הטוב שלנו".
לא הייתה לבעלי הבתים ולבעלי החנויות כל ברירה והם שילמו כל
אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. הנפחים שרצו להשתמש במפוח שלהם,
שילמו כך וכך מג'ידות, בעלי אניות, שנעו בכוח הרוח, נאלצו לשלם
בעין יפה כך וכך טנגים לקופתו של בעל "באד הואה".
וקרה גם שפעם יצא מחמוד אפנדי, הוזיר המוסלמי, עם אשתו לשאוף
אוויר צח, נאמר להרי שכם. אף הוא נאלץ היה לשלם מס ולענוד סרט
לבן עם חותם על בגדיו ועל בגדי אשתו. התרעם הוזיר:
"איך אתם מעיזים להטריד אותי. היודעים אתם, מי אני?" צעק בזעם.

"יודעים אנו היטב, מי אתה כבודו, הרי אתה הוזיר מחמוד אפנדי
המהולל, אבל יסלח לנו כבוד הוזיר, החוק הוא לכולם בלי יוצא מן
הכלל ומה עוד, על פקיד בכיר וכה רם לשמש דוגמא נאותה לכל אזרחי
גוליסטאן ולשאת בכבוד את ההוכחה, שאף הוא שילם מס לנציגו של
הוד מלכותו."
יום יום הביאו לביתו של "אבו הואה" כיסים מלאים בכל מיני
מטבעות מנחושת, כסף ואף זהב. כל הכיסים נבדקו היטב, פקידים
מיוחדים ספרו את המטבעות, אחרים השוו עם כמות הסרטים ועוד
אחרים בדקו את העתקי הקבלות ואחר כך שפכו את כל התכולה לארגזים
מיוחדים נעולים היטב. על כל התכולה הזאת שמרו יומם ולילה, בלי
הפוגה "עשרת האמיצים", אלא הם חבריו מימי המצוקה של "אבו
הואה", שרכש בשבילם רובים חדישים וכל סוגי הנשק, שאפשר היה
לרכוש בשוק בעד כסף טוב. בתנאים כאלה לא היה מעיז שום שודד
להתקרב אפילו קרוב לבית, אם לא רצה להסתכן להיות ירוי, בלי כל
אזהרה.
לא הייתה פרוטה שחוקה שבעל הרוח והאוויר לא ידע עליה. עתה
התעוררה השאלה מה לעשות עם העניים,  שלא יכלו לשלם אפילו באופן
סמלי חצי מג'ידה? או שאה של חיטים. פנו הגובים אל מנהיגם "אבו
הואה" והוא החליט מיד:  
"לא יתכן שמשהו ינשום אוויר ולא ישלם! בלא כלום אי אפשר! אבל
מה... כדי שאף עני יהיה שווה בפני החוק, ישלם כל עשיר, לפי
חישובים שלכם במקום עשר מג'ידות 11 וחצי מג'ידות, וכך יכסה
עשיר שלא ירגיש בתוספת של מג'ידה וחצי בעד שלושה עניים, שיענדו
סרטים של משלמי מסים ואם בעל כספים הוא, אל תחששו להתרים אותו
אף בעד עשרה עניים, עד שכולם יהיו פטורים מהתשלום. ורק תרשמו
היטב את שמות אחינו העניים ועל יד כל שם תוסיפו: "פלוני אלמוני
שילם בעדו". אם אי פעם תתעורר בעיה, מה נעשה  עם תוספת המס."
וכאשר הגיעו הגובים לשכונת העשירים, על מנת להעשיר את הקופה
במטבעות כסף ואף זהב, יצאו לקראתם בעלי הבתים העשירים בבגדי
הפאר שלהם ועל חזם התנוססו בגאווה סרטים לבנים עם חותם. למראה
הגובים נדהמו:
"מה לכם כאן? האם ברצונכם לגבות פעמיים מאיתנו מס, או שמא סתם
לגזול באתם?"
"מיד אשלח לשר המשטרה, שיבוא הנה עם שוטריו לערוך חקירה!" קרא
אחד בזעם. "מנין לי, שאתם לא מתחזים לגובים של סידי "אבו
הואה"?"
עזבו הגובים את שכונת העשירים ומיהרו למנהיגם:
"העניין הוא כזה וכזה...והם לא רק שטוענים, שכבר שילמו מס, אבל
גם הצביעו על הסרטים, שענדו."
"ואף אחד מכם לא היה שם אף פעם?" תמה "אבו הואה"
"הרי ידוע לך, שרק אתמול דיברנו, שנגבה מהם מג'ידה או מג'ידה
וחצי בשביל העניים ואמרנו, שבתום הגבייה אצל העשירים, נכפיל את
מספר הארגזים עם מטבעות כסף וזהב."
"מוזר", סיכם את השיחה "אבו הואה", "עוד היום אני אגש אל
השכונה ואברר שם מה העניין."
כאשר הגיע לשכונת העשירים, נתנו לו בעלי הבתים כבוד, המגיע לו,
אך הביעו מחאה, על שמנסים לגבות מהם פעמיים אותו המס.
שאל אותם "אבו הואה". מי גבה מהם את המס ומנין סרטים אלה. אמרו
לו כך וכך וליוו אותם גם שלושה שוטרים, אך אלה היו אדיבים
ועמדו מרחוק.
"ומי חתום על הקבלות, שמסרו לכם?"
"קבלות? לא קיבלנו שום קבלות. כשהזכרנו, שבמקומות אחרים קיבלו
קבלות ענו לנו: "אין כל צורך בקבלות, הפקיד שרגיל למלא את
הקבלות חולה. וחוץ מזה אין לכם צורך בקבלות. תמורת התשלום שלכם
אתם מקבלים סרט, המעניק לכם זכות להתהלך בלתי מוטרדים והוא אשר
מאשר, ששילמתם מס כהלכה."
"נכון! הקבלה היא לא בשבילכם, כמו בחנות, אתם מקבלים עבור
כספכם סחורה; הקבלה או ההעתק שלה נחוצים למבקר המדינה, שהגובה
לא שלשל לכיסו כסף מיתר ואני חושש מאד, שנפלתם קרבן לרמאים או
לגנבים. ולגבי...אפשר לראות את הסרטים?"
"בבקשה!" הסירו בעלי הבתים סרטים אחדים והגישו ל"אבו הואה".
התבונן "אבו הואה" בקפדנות בחותם המוטבע על הסרטים ולפתע קדרו
עיניו.
"אתם צודקים. אין ברירה, צריך יהיה למסור את הדבר לשר המשטרה
ואולי אפילו לכבוד שליט השליטים, סמל הצדק על פני האדמה, אללה
יאריך את ימיו. הסירו את כל הסרטים ואתה אדוני, (פנה אל אחד
הנכבדים) רשום בבקשה את שמות הנכבדים, ששילמו את כספם הטוב
ושאת הסרטים שלהם נטלתי. אני מצידי אחתום על המסמך, שהחרמתי את
הסרטים; שקיבלתם תמורת תשלום לאנשים לא ידועים לי לפי שעה
ושרשאים אתם להתנהג בצורה חופשית, כמו כל בעלי הסרטים הלבנים.
בטוחני, שלא יעבור זמן רב ונדע להתגבר על התקלה הזאת."
הוא חזר לביתו, בו שמור היה האוצר ומחשבות על דרכי הפעולה ועל
המלחמה המסוכנת, שבה יצטרך להשתתף, התרוצצו כל הדרך במוחו. אך
קודם עליו להתפטר מן הכסף, כי מי יודע, מה היריב המסוכן שלו
עלול עוד לעשות, כדי להשתלט על האוצר? מחשבות אלו ועוד אחרות
הניעו אותו להקדים את התאריך, שקבע לו השולטאן. שלושה ימים
לפני תום החודש יצא משה "אבו הואה" בראש אורחת גמלים ארוכה. כל
גמל נשא על דבשתו עשרות ארגזים מלאים מן הצהובים (=מטבעות
זהב), שאין כמוהם ליופי. עשרות גמלים נשאו את ה'דפתרים' עם
החשבונות, המסודרים להפליא.
לפני האורחה צעדו עשרות חיילים מצוידים ברובים וכך גם אחרי
האורחה. משני צידי כל גמל, שנשא ארגזים עם 'צהובים' צעדו
בגאווה חבריו לשעבר של "אבו הואה", כשבידיהם רובים חדישים,
המוכנים מיד לפלוט כדורי מוות ועיניהם בולשות בלי הרף לכל
הצדדים ומזהירים כל סקרן להתרחק מהאורחה.
כאשר התקרבה האורחה לארמון, נפתח לרווחה השער. משמר כבוד של
ה'גולאם' קיבל את פניהם וחצוצרות ארוכות ומקושטות בסרטים
צבעוניים הודיעו בתרועות ארוכות על בואו של האורח המכובד סידי
משה "אבו הואה".
מיד הקיפו החיילים את כל האורחה, אך משני צידיו של כל גמל
נשארו שני חבריו של "אבו הואה", והרובים בידיהם, מוכנים לכל
צרה. מיד אחרי שהשתחווה לפי החוק לפני שליט השליטים והורשה
לקום, פנה "אבו הואה" אל השולטאן:
"שליט השליטים הכל יכול, רחים ורחמן, חודש קשה ומלא מתח עבר על
אנשי וכן על החיילים, ששמרו עלינו. אהיה אסיר תודה, אם תרשה
למסור לך מה שקיבלתי על עצמי למסור לך, תמורת המתנה שהענקת לי,
על מנת שאוכל לשחרר במהירות את אנשי ולתת להם מנוחה המגיעה
להם."
"בחפץ לב, אענה לבקשתך, המשמחת את לבי.", ענה השולטאן.
"אם כן, אדוני המלך, צווה על שר האוצר, שאף לא ברך אותי, שבאתי
למלא את האוצרות שעליהם הוא ממונה, שיוליך אותי לחדר האוצר, על
מנת שאוכל להקל על הגמלים, הנושאים משא כבד ועל האנשים הממונים
עליהם."
"הוד מלכותו", התערב מיד שר האוצר, "לפי החוק שקבעת ועל פי
המסורת העתיקה, לא ייכנס אף איש לחדר, שבו נמצא אוצר המדינה,
מלבד הממונה עליו, כלומר אני."
צחק השולטאן צחוק קולני:
"אכן הצחקת אותי מנצור אפנדי, הממונה על אוצרות המדינה. ומה
תראה לו באולם האוצרות? ארגזים ריקים? מכורסמים על ידי
העכברים, המתרוצצים בהם באין פחד מפני החתולים והשומרים
המוצבים לפני הדלת של אולם האוצר..."
"הריני מקבל בהכנעה ובהבנה את הלצותיך, אדוני המלך, אבל בהוראה
המפורשת והמקודשת על הכל, שקיבלתי מקודמי והוא מקודמיו, נשמר
היטב האיסור הזה, עד ש..."
"יפה מאד, שמעתי את הסבריך המפורטים, אבל סידי "אבו הואה"
הבהיר לי היטב, שהוא עייף, אנשיו וחייליו עייפים, והגמלים
עדיין נושאים משא כבד, שמזמן צריך היה כבר להיות בתוך ארגזי
האוצר, לו שר האוצר שלי הממונה על האוצר, היה דואג למילוי
הארגזים. ועכשיו גמרתי ואני מצווה עליך להוליך מייד את ספק
האוצר לחדר האוצר ובלי כל הגבלות!"
רק שמע זאת "אבו הואה" קרא בקול רם:
"הביאו את ארגזי הגמל  הראשון!"
מייד נכנסו בשורה ארוכה הסבלים הנושאים כל אחד על גבו שני
ארגזים.
"לכאן!" כיוון אותם "אבו הואה", "היכן הארגז למג'ידות?"
"אין ארגז כזה. מה פתאום ארגז למג'ידות?" נדהם שר האוצר, "שפכו
הכל לכאן!"
"אנחנו מקבלים פקודות רק מהמנהיג שלנו!" ענה לו אחד הסבלים.
"איך אתה מעיז להתחצף לפני? היודע אתה מי אני?" קרא בזעם שר
האוצר.
"סלח לו, מנצור אפנדי, אך במשך חודש ימים קרה משהו ואנשים אלה
שאני בחרתי וקבעתי כאחראים על אוצרות המדינה, מן ההכרח מקבלים
הוראות אך ורק ממני. ולגבי הכסף שהבאתי...מאחר שלא מדובר כאן
בסובין לבהמות או בגרעיני חיטה, אלא כסף, נשנה את סדרי הנוהג.
את שני הארגזים האלה משמאל, נקדיש אך ורק לאחסון המג'ידות וזאת
אך ורק למען הסדר. בכל ארגז נמצאות 20 שקיות, ובכל שקית מאה
מג'ידות."
"בסדר, אז תגיד לו שישפוך לארגזים אלה!" קרא באי סבלנות שר
האוצר.
"שום דבר לא שופכים...הרי אמרתי לך שהמטבעות מאוחסנות בתוך
שקיות ואותן נסדר שורות שורות, טורים טורים עד למעלה. כל מה
שעליך מוטל, הרי זה לקרוא לסגנך ולספור היטב את כמות השקיות
שהסבלים יכניסו לארגזים. אני חוזר: 100 מג'ידות בכל שקית..."
"אינני יכול לרשום 100 מג'ידות ולא 50, כי מי יערוב לי שבכל
שקית מצויות 100 מג'ידות?"
"איך אתה מעיז לדבר כך על "אבו הואה"? האם אינך רואה על כל
שקית את חותם השעווה, שעליו הטביע "אבו הואה" הוא בעצמו את
אצבעו, לאחר ששלושה 'דפתרדארים' (=מנהלי חשבונות) מנו כל שקית
ושקית ורשמו את מה שיש בה בפנקסים שלהם?" קרא בזעם אחד המלווים
של "אבו הואה".
"האם רוצה אתה אולי, שאפנה אל שליט השליטים ואבקש ממנו, שיחליף
אותך ויואיל בעצמו לבדוק כמה מג'ידות נמצאות בשקית אחת?" הצטעק
"אבו הואה".  
"לא, לא, ישמרני אללה, אין כל צורך, התחילו להכניס כבר!"
איש מהסבלים לא נע ממקומו.
"חבר'ה, תתחילו לסדר בתוך ארגז זה ואתה מנצור אפנדי תתחיל
לרדום ב'דפתר' (=פנקס, מחברת) שלך, הנה אחת והנה שציים
ושלוש...ארבע...עשר...עשרים וארבעים...נכון? תודה, חבר'ה,
תנוחו קצת ותביאו את הסבלים של הגמל השני..."
קרוב לעשרה ארגזים התמלאו בשקיות ובהן מג'ידות, כשאחד ממלווי
הגמלים הודיע:
"ועכשיו הלבנים!"
"מה הוא אומר?" התעניין מנצור אפנדי.
"הוא אומר שתמה פרשת המג'ידות ועליך להכין ארגז חדש להכניס בו
טאנגים, דינרים ומטבעות כסף אחרים. סכם בינתיים כמה מג'ידות יש
לך בתוך הארגזים..."
"סיכמתי...כך וכך שקיות!"
"לא שאלתי אותך, כמה יש שקיות, אלא מה הסכום שקיבלת!" הדגיש
"אבו הואה", כשצליל רוגז ניכר בדיבורו.
"ואני אומר לך, שאני יכול רק לקבוע כמה שקיות יש ולא כסף",
התעקש מנצור אפנדי.
הוויכוח הופסק על ידי השומרים שהביאו לאולם האוצר שקיות עם
מטבעות כסף.
ארגז אחד התמלא ובשני מונחות היו כיתומות, שקיות אחדות, ללא
המשך.
"וזה הכל, מג'ידות עלובות? והיכן מטבעות הזהב? רופיות? טיליות?
טומנים? היכן הן נמצאות?"
"אני משער, שהן נמצאות אצל הגובים או אצל אלה ששלחו אותם לגבות
אצל בעלי רופיות וטומנים."
"אם כן מדוע אינך אומר לגובים שלך, שיביאו את הזהב?"
"הזהב לא נמצא אצל הגובים שלי!" קבע "אבו הואה" בעצב.
"אם כן אצלך? הורדת לך על דעת עצמך את הזהב, תמורת גביית
מג'ידות עלובות!", הצטעק מנצור אפנדי.
"הריני מזהיר אותך, שתפסיק לנבל את פיך, מנצור... אפנדי. לי
אין מה להפסיד. כל העיר מכירה את "אבו הואה" מה היה ומה הוא
היום. אני יכול כל רגע לחזור לישון על יד קירות הבתים או
בחורשות ולאכול, מה שיד נדיבה תושיט לי ואילו אתה השמנת כאן
תוך בטלה ופיהוק בין הארגזים הריקים. אם יש לך משהו נגדי,
אדרבא, מסור את העניין לשולטאן ותתכונן לעוף מכאן ולעבור לדירה
העלובה, שבה גרת, בטרם שליט השליטים הרים אותך לדרגה זו,
האחראי על אוצר המדינה. הבאתי לך סכום כסף נכבד שאנשי גבו ואתה
מסרב לאשר לי, כמה קבלת. ישפוט בינינו השולטאן... ומה בדבר
הזהב, שלא קבלת, זהו עניין הנוגע אך ורק לשליט השליטים ולי
ובשום אופן לא לך!"
כאשר יצא מאולם האוצר ניגש אליו הוזיר מחמוד אפנדי:
"הו הנה בא גיבור היום שלנו, שכולם מרבים עליו לדבר, סידי משה,
שתוארו הרשמי "אבו הואה". נסיך המאמינים, שליט השליטים, הרחים
והרחמן, צווה עלי להכניס אותך לאולם הבגדים והמחלצות, לבחור
בשבילך כיד המלך בגד מפואר, טורבן המפואר הנמצא באולם, לענוד
לירכך חרב דמשקאית, עטופה בנדן קטיפה... זהו סידי משה... אני
חושב שגמרנו... האם נעלים אלה עם החוטמים למעלה נוחות לך ולא
יותר מידי צרות? אם כן, נוכל מיד להחליף אותן..."
"אמנם הן נוחות, כפי שנעלים חדשות יכולות להיות נוחות, אך
הייתי מעדיף לנעול את נעלי הישנות, בהן חרשתי שתי וערב את כל
העיר."
"שכח מהנעליים המרופטות שלך וגם בגדים אלה נשליך לפח. מהיום
והלאה צווה אותי שליטי, שירבה שנים רבות ואללה יעניק לו תמיד
בריאות, שתלבש רק בגדים חדשים ויפים , כדוגמת השועים
המסתובבים, כמו טווסים בחצר המלכות."
"אם כן אודה לך, אם לא תשליך את בגדי לפח וכן את נעלי ורק צווה
על האפסנאים להערים אותם ולארוז. בטוחני, שבתום ימי שמחה, בטרם
אצא לעבודה, אלבש אותם שוב."
"כרצונך, סידי משה! ועתה נמהר אל שולטאננו. מי אנו שניתן לו
לחכות לנו?"
"טוב שבאתם, כבר רציתי לשלוח את שר המשטרה, כדי לברר מה עשו
לעבדי הנאמן, סידי משה, הידוע בכל רחבי גוליסטאן כ"אבו הואה"
הכביר. אכן יום גדול לנו ורבים עוד הדברים, שעלינו הים להספיק
ולבי לבי עם הממונה על הטקסים, איך יארגן כל זאת. ראשית כל
סעודה חגיגית לכבוד גיבור היום..."
"האם מותר לאיש הקטן, שמילא רק, מה שהבטיח לעשות למען ארצו,
לשאול את הוד מלכותו שאלה תמימה: האם בסעודה חגיגית זו לרגל
גבייה מוצלחת, אם מותר לי להגדיר אותה כך, ישתתפו גם האנשים
שתרמו את מרצם, זמנם ולפעמים גם סיכנו את חייהם ואת חיי
משפחותיהם, למען שמפעל זה יצליח, על מנת, כמו שעבדנו יחד, אף
בעת שמחה נשב כתף ליד כתף ונשבח יחד את מאכלי הוד מלכותו.
ויראו כל אנשי החצר, מי הם האנשים שעשו את העבודה למען ארצם,
למען השולטאן שלהם ואולי גם מתוך הכרה או חיבה אלי. אבל אני
בלעדיהם לא הייתי משיג אף חצי מג'ידה..."
"אבל סידי משה, האם אינך מבין, שסעודה זאת נערכת לכבודך, והאם
באמת אינך מסוגל להעריך את רוחב ליבו והמחווה, שהוד מלכותו
עושה למענך?" התערב שר הטקס, כשהוא בקושי מבליג לא להתפרץ
ולנזוף בצורה קשה בדלפון יהודי זה, שזה אתמול ישן ברחובות
העיר, פשט יד והורם, כפי שקורה רק באגדות עם מאשפתות למעמד כה
מכובד.
"אם כך, שמא אפשרי הדבר, על מנת שהשמחה תהיה אמיתית, לסדר
לחברי סעודה בחצר הארמון...הם רגילים לאכול בחצרות...חברי ואף
החיילים, שליוו אותנו כל הזמן והגנו עלינו בשעת הצורך. ואני
אטעם באופן סמלי מהמאכלים שלהם וארים כוס כנהוג בכל שמחה
לחייהם, לזכר המעשים שעשינו ועוד נעשה..."
"חושבני, שאין לנו ברירה ונצטרך להיענות לבקשתו לסידי משה
שלנו." הפטיר בנימה טובת לב, שליט השליטים, שולטאן גוליסטאן.
מיד התפזרו העבדים, משרתים, אנשי החצר, טבחים ועוזריהם וסידרו
במרכז החצר שולחנות, כיסו אותם במפות יקרות והניחו עליהם
מאכלים מכל הסוגים ושתייה כיד המלך. אחר כך הוזמנו לפי כל
גינוני הכבוד כל חבריו של"אבו הואה" וכן החיילים שליוו אותם
במשך קרוב לחודש. מיד התפרצה שיחה עליזה ואף נשמעה שירה לחיי
השולטאן ועבדו הנאמן "אבו הואה". עד שחצוצרות זהב ארוכות הריעו
והודיעו על כניסתו של שליט השליטים לאולם האוכל והתחלת הסעודה.
היושבים בחצר סביב השולחנות הערוכים נרגעו וניגשו לחיסול יסודי
של המאכלים המצויים בצלחות, בקערות למיניהן, בכדים ורק גיהוק
קולני ומסורתי הפסיק מזמן לזמן את קולות השיניים הגורסות
וטוחנות ומצמוץ בלתי פוסק של השפתיים, שהעבירו לקיבה, שסירבה
לבוא על סיפוקה, מזונות חדשים ומגוונים, שהמלצרים הוסיפו בלי
הרף עוד ועוד.



















ז.

תמה הסעודה וכל הנוכחים, שלושת הוזירים, השרים, אנשי החצר,
השועים ונכבדי העיר, המולות עם ראש 'עולמא' הוזמנו לעבור לאולם
הדיוואן. כאן ניצבו כבר לאורך שני הקירות בטורים מקבילים, זה
מול זה, שוטרים חגורי חרבות ולבושי שריונות נוצצים. על הבמה
ניצבו, בדומה לפסלים ה'גולאם' משני צידי כס המלכות.
"האורחים הנכבדים מתבקשים לתפוס את מקומותיהם הקבועים", נשמע
קולו הרם של שר הטקסים. כולם תפסו את מקומם ורק בפינה חשוכה
נראו שתי דמויות שפופות ראש וידיהן מורדות. גם "אבו הואה" באין
מקום קבוע ולאחר שאיש לא פנה אליו, התיישב בפינה אפלה, בקצה
השולחן הארוך, על הכסא שהיה פנוי.
החצוצרות הריעו תרועה ארוכה, קצרה ושוב ממושכת והשולטאן מוקף
באנשי החצר הלבושים בגדים הדורים ונוצצים, נכנס לאולם והתיישב
על כיסאו. כולם קמו כאיש אחד. תנועת השליט והם שבו לשבת.
השליט קם ומבטו עבר לאיטו מעל ראשי הנאספים. פניו קרנו, כאילו
אלף מנורות גדולות העירו אותם ועיניו, הקודרות כרגיל
והמאיימות, חייכו עתה:
"רבותיי הנכבדים, לא ארבה בנאומים ארכניים ומעייפים. כולנו
זוכרים את היום לפני כמעט חודש ימים ואת אווירת הקדרות, ששררה
באולם הזה ואת המצב, בו נמצאת מדינתנו. והנה היום יש באפשרותנו
להודיע לכם באופן רשמי, שיש באפשרותנו לסלק את כל אבני הנגף,
שהפריעו להתקדמות והתפתחות ארצנו, להחזיר את כל עובדי המדינה
למקומות, שהם שייכים ואף אם יהיה צורך להרים את הכפפה, שהשליכו
לנו תוך זלזול תוך שיכחת המסורת המפוארת של גוליסטאן האויבים
שלנו במחוץ והמחבלים באחדות הארץ בפנים. דבר שנראה היה לפני
פחות מחודש כבלתי אפשרי- נעשה, התגשם, קיים. לפני כחודש ימים
ניהלתי ויכוח סוער עם הווזירים שלי, היושבים כאן על ידי, אשר
מתחו ביקורת על אחד מהעובדים המסורים ובעלי מעוף וכינו אותו
בזלזול "רועה רוח". והנה עתה הוכיח איש פשוט, שהובא לארמוננו,
בלי שהכיר אותו מישהו מאנשי החצר, שאפשר להעיף לא רק גמל, אלא
אפילו להקים מגדל מעופף. הרי זוכרים אתם, נכבדי, מה שאמרתי
לכם, כי בבוא הזמן נווכח עם מי הצדק?"
שני ווזירים הרכינו עמוק את ראשיהם וקראו בקול אחד:
"הצדק אתך, היה, ישנו ויהיה, שליט השליטים הנבון וחכם מכל בני
האדם. סלח לנו, אם הטלנו לרגע אחד ספק בדבריך!"
"אני סולח לכם, כי לבי היום מלא שמחה, אבל לא ממני עליכם לבקש
סליחה, אלא מהאיש, שמאחורי גבו לחשתם באוזני והטלתם דופי
בתוכניותיו וכן מהאיש הפשוט הזה, העניו, הבורח מפרסומת ומסתתר
מאחורי צללי האולם."
"סלח לנו מוסא אפנדי וגם אתה סידי משה, אם נמצא אתה בתוך
האולם- סלח לנו!", קראו בקול אחד, כמו תלמידים בכיתה, לפי
דרישת המורה.
"ועכשיו, אחרי שתמה פרשת הסליחות", פתח שוב השולטאן,
"ניגש להצגת הבעיה והמחשת דברי, המבוססים על אמונה וידע של בני
אדם ובני עם מסוים, העולה על אחרים בכשרונו בתחומים מסוימים.
הביאו לפני את המוסלמי, שהוא היום עבד נקלה אצל הווזיר
מוחמד!"
מיד קפצו שני שוטרים והשליכו לרגלי השולטאן את העבד המוסלמי,
שהצמיד את ראשו לרצפת האולם.
פנה אליו השולטאן:
"לפני חודש הטלתי עליך משימה ואף נתתי לך מתנה. ענה, שכולם
ישמעו. מדוע לא עשית מה שציוויתי אותך לעשות?"
"אין אלוהים, אלא אללה ומוחמד נביא אללה, ואין איש שיכול לשלוט
ברוח ובאוויר!", ענה המוסלמי.
"ככה. ובזאת אתה חשבת להשתמט ולא לבצע את פקודתי ועוד העזת על
דל שפתיך המלוכלכות לבטא את שם אללה, יהיה מבורך ושמו של הנביא
עליו השלום, כדי להצדיק את עצלנותך והתנגדותך לפקודת השולטאן
הכל יכול. תנו לו עשרים מלקות, שלא יעיז עוד פעם להסתמך על
אללה ועל הנביא עליו השלום. יסתמך על איבליס הארור, עצלן ומורד
ארור!"
"רחם עליו וסלח לו!" נשמע לפתע קול רם מתוך הפינה האפלה של
האולם.
"רחם עליו וסלח לו!" הצטרפו אל הקול האלמוני קולות של נכבדים
רבים.
"יהי כדבריכם, אסלח לו וארחם עליו, אך דעו לכם, שלא בגללכם
ארחם עליו ואסלח לו, כי הרמתם את קולכם והעזתם לצעוק באולם
הדיוואן ולהתנגד להחלטתו של שליט השליטים הכל יכול, אלא בזכות
הקול האלמוני, היחיד, שנשמע מהפינה האפלה. הריני מקבל זאת
כבקשה ראשונה מתוך הבקשות, שאתה רגיל לבקש ממני! לידיעתך!"
"רב הודות לך, שליטי רחים ורחום, שקולו רועם, כשאגת אריה, אך
ליבו, לב זהב, המרחם על עלובי חיים!"
"ועתה הביאו לי את הנוצרי, שמצאנו בשוק, הגונב בחוצפה את
האוויר, השייך לשולטאן!"
עוד בטרם סיים השולטאן את דבריו, נזרק בדומה לשק תפוחי אדמה,
נוצרי לרגלי הבמה, שעליה ישב השולטאן של גוליסטאן, הכל יכול.
"ואתה עלוב שכמוך, המנקה את כל הטינופת שעל האדמה ומלקק אבק
שעל הרצפה, ענה לקהל נכבד זה, מדוע לא עשית, מה שציוויתי אותך
לעשות?"
"אין הרוח והאוויר בשליטתו של אנוש ואנו הנוצרים אף מתפללים
לרוח הקדש, שהוא חלק של השלישייה הקדושה!"
"עובד אלילים שכמוך, איך אתה מעיז לספר לנו, במקום המכובד
ומקודש על ידי המסורת הנכונה, על אלילים שלכם, שלהם אתם מקימים
פסילים מעץ, כאילו לא נגרים שלכם עשו אותם."
"אלה רק סמלים..."
"סתום את פיך, המפיץ רעל, כמו נחש ארסי וחזור מיד למחראות שלך;
שלהן אתה שייך! ואתה הביאו לי את היהודי, שמצאתם אותו יושב
ושר!"
הפעם לא הובא היהודי ולא נזרק לרגלי הבמה. הוא קם בעצמו וכאשר
החל צועד לקראת הבמה הצטרפו אליו חמישה שוטרים, שתוך כבוד
הראוי לו, צעדו אחריו במרחק צעדים אחדים וכאשר השתחווה "אבו
הואה" לפני השליט הכל יכול, יחד איתו כאיש אחד השתחוו חמשת
השוטרים, שליוו אותו ברחובות העיר במשך חודש ימים ועכשיו היוו
לו משמר כבוד, כמקובל אצל בעלי דרגות רמות בכניסתם לאולם
ציבורי ובלכתם ברחוב.
"קום נא מיד "אבו הואה"", פנה אליו בחיבה השליט, "וספר נא לנו
מה אתה עשית ברוח ובאוויר שמסרתי בידיך?"
"לאלוהים התשועה, ריבוני ומה שהטלת עלי- עשיתי. רצונך רצוני!"
פתח בקול רם על מנת שכולם ישמעו את "אבו הואה".
ואחר כך סח לו את עניינו מתחילה ועד סוף, איך הטיל מס "אוויר
ורוח", שממנו איש מלבד חסרי כל אמצעים והחיים רק מהאוויר
והרוח, לא שוחרר, כמה ארגזי צהובים הכניס לקופת המלך ולפי
הסימן שנתן למנהלי החשבונות הרשמיים, שעבדו איתו, ניגשו חמישה
דפ'תרדארים, הנושאים בידיהם את ספרי החשבונות שלו, והם ערוכים
ומסודרים לכל ביקורת. ראש מנהלי החשבונות ניגש ל"סידנא משה אבו
הואה" והגיש לו בהדרת כבוד מגילת קלף מגולגלת, קשורה בסרט
בצבעי השולטאן והקשר חתום בחותם שעווה. וכאשר גמר "אבו הואה"
את סיפורו, פנה השולטאן אל הווזירים ואל השופטים ואמר:
"הריני מזכיר לכם את כל השיחות שניהלתם אתי כל בוקר ואת דברי
הזלזול נגד רועי רוח, המעיפים גמלים ומגדלים ולא תורמים מאומה
למדינה ועוד דברי שיקוץ. עתה נוכחתם בעצמכם מה מסוגלים רועי
רוח להשיג ומה חכמים היהודים, שאינם נרתעים מפני אתגר הקשה
ביותר, לא נכנעים ומראים את עליונותם על אלה, שעקב חוסר רצונם
אפילו לנסות, קבעתי בין עבדים ומנקי מחראות. עתה תבינו מדוע
אני רוכש להם כבוד... אילכך..." הפסיק השולטאן את נאומו והפנה
מבטו אל "אבו הואה", "סיפרת לי דברים רבים ומופלאים, אבל תסכים
איתי, שמשהו ואני חושב העיקרי ביותר החסרת. השולטאן מקשיב!"
"הצדק עם השליט הגדול, החכם מכל בני אדם", פתח "אבו הואה", אם
מותר כבר עכשיו לעבדך הנאמן לפנות לשליטו בשלוש בקשות, אגולל
לפני שליט השליטים, נוכח כל הקהל המכובד הזה את בקשתי
הראשונה..."
"כסף! אתה מבקש כסף, כבר עכשיו?" קרא השליט בנימה מבודחת.
"רק זה הם רוצים, זה כבר טבעם, רק הריחו, שיש קצת כסף בקופה
וכבר הם רוצים לנצל את טוב ליבו ורוחב ידו של שליט השליטים!"
קרא בזעם שר האוצר.
"מלכי היקר וגדול הגדולים", השיב בשקט "אבו הואה", "אינני יודע
מדוע פגע בי זעמו של מנצור אפנדי. מתקבל על הדעת שהיה צריך
לשמוח ולהיות אסיר תודה לאיש, שמילא את הארגזים הריקים בכסף
רב, כשהוא בעצמו לא הכניס לתוכם, אף כי זהו תפקידו, אף מג'ידה
שחוקה. ועתה אחזור לבקשתי. למען הסדר וכדי להזים פעם לתמיד את
כל ההסתות נגדי וכנגד כל האנשים, שעבדו יחד איתי ואספו מטבע
למטבע, אלה החרוצות, המוכנות אף בשעת הצורך לעקוץ, יצווה נא
אדוני הרם על מנצור אפנדי, שמינית אותו לשר האוצר, שימסור
עכשיו בנוכחות כל קהל נכבד זה, מהי כמות הכסף שעבדך הנאמן
בעזרת חבריו, עוזריו ושוטריו המסורים הכניס לקופת המדינה. הואל
נא לקבל מידי את המגילה הזאת, בה ה'דפ'תרדארים' החרוצים סיכמו
עד לפרוטה האחרונה את סכום הכסף. ימסור קודם מנצור אפנדי את
המספרים ואתה שליט השליטים, אנא עיין במגילה וציין בבקשה, אם
תמצא שגיאה כלשהי. זאת היא בקשתי הראשונה והיא לא קשורה בכל
בקשות כסף בשבילי."
"אכן צודקים דבריך סידי משה "אבו הואה" ולאחר שדבריך שימשו
כאילו תשובה למחשבותי, הריני נענה בחפץ לב לבקשתך ואני מעביר
אותה למנצור אפנדי. מנצור אפנדי, נוכח השינוי הגדול שחל באוצר,
שבהנהלתך, רוצה שליט השליטים, שולטאן של גוליסטאן לדעת, עכשיו,
על מנת שגם הנוכחים כאן ידעו וישמחו, מה מצב הקופה. בידי מגילת
חשבונות, שנמסרה לי באופן אישי על ידי גובה המס. ציין את
הסכומים בפרוטרוט ואני אשווה בעצמי את אמיתות המספרים."
"הוד מלכותו, שקרני חכמתך מיטיבות לעשרות ארצות, הריני נענה
מיד להוראתך, אף כי לא התכוננתי במידה כזאת, כמו יהודי זה,
וזאת לאחר שלא עמד לרשותי זמן כה רב. אף על פי כן הכינותי אף
אני את רשימת הכסף שהוכנס..."
"חסוך את דבריך וציין את המספרים, כמה?" קטע את דבריו
השולטאן.
"לפי מה שקיבלתי מהאיש המכונה "אבו הואה", מצויים עתה בארגזי
האוצר 836 שקיות עם מג'ידות, 375 שקיות עם טאנג..."
"מנצור!" קרא בכעס השולטאן, מבלי להוסיף לשמו את התואר
'אפנדי', "מה סיפורים אלה עם שקיות, האם ברצונך שאלכלך את ידי
ואספור את הכסף? כמה? כמה מג'ידות? כמה טאנג? כמה בסך הכל?"
"אדוני המלך, יחיה שנים רבות, חלילה לי לדרוש משליט השליטים
הכל יכול, דבר כזה, המוטל על עבדו הנאמן. אך לאחר שקיבלתי
מיהודי זה את הכסף בשקיות, יכול אני לציין אך ורק את כמות
השקיות ולא.."
"האם לא אמרתי לך מיד, כמה מטבעות מצויות בתוך כל שקית?" קרא
בכעס "אבו הואה".
"ענה!" קרא השולטאן. "אוזני השולטאן כרויות לקבל את התשובה."
"אמנם הוא אמר, שבכל שקית מצויות 100 מטבעות, אבל אמירה כזאת
איננה נחשבת כשמדובר בחשבונות, שעליהם אני ממונה. אחרי הכל
מנין לי, שאמנם יש בשקית 100 מג'ידות ואם יש בשקית אחת, האם גם
בשניה או השלישית נמצאות 100 מג'ידות ואחר כך יאשימו אותי
שחסרים כספים. אי אפשר להסתמך על מישהו, שאינני מכיר אותו
ולפתע מופיע ואומר לי, הא לך כך וכך שקיות ובכל שקית..."
"הוד מלכותו, המקרין צדק לכל העולם", פתח "אבו הואה", "שלושה
פקידים שלך, מנו בנוכחות שני שוטרים כל כסף שהוכנס לשקית. לאחר
שהשלושה אנשים מסרו לי שהשקית מלאה ושני השוטרים, שניצבו על
ידם נשבעו בזקן מוחמד הנביא, שהדברים הם אמת, נקשרה השקית ואני
בעצמי שמתי על השקית חותם שעווה, שבו טבוע היה הסמל של אחד
הווזירים שלך. אם כל זה לא מספיק, אינני יודע, מה הם אמצעי
זהירות... ואחרי ששר האוצר שלך העיז להחשיד את כולנו, שיתכן
שבשקית אחת יש 100 מטבעות ואילו באחרת פחות, הריני מבקש בו
במקום לשלוח שני 'גולאם' הנאמנים עליך, על מנת שיוציאו מאמצע
הארגז שקית כלשהי, לא חשוב איזו, יביאו אותה הנה וכאן בנוכחות
כל הנכבדים, יספור שר האוצר את תוכן השקית ויווכח, עם מי
הצדק."
"הצעה נכונה ונבונה", קבע השולטאן, "עזיז ועבדאללה!", פנה אל
שניים מתוך ה'גולאם' "מהרו עם מנצור אפנדי, הכניסו יד כל אחד
אל תוך ארגז אחד, בפנים; ותביאו כל אחד שקית עם מטבעות, או...
מוטב שאחד יביא שקית עם מג'ידות והשני שקית עם טאנג. מהרו!"
לא עבר זמן רב ושני ה'גולאם' הופיעו כשכל אחד מחזיק שקית אחת.
ובעקבותיהם שר האוצר, הנושם בכבדות עקב הריצה, שנכפתה עליו.
"ועכשיו מנצור אפנדי, כדי לרענן את ידיעותיך לגבי הסכומים
הנמצאים באוצר, שבפיקוחך, שבור את החותמים, התר את הסרטים
ושפוך את כל התכולה על הרצפה, לפני, כן על הרצפה וספור במהירות
בנוכחותנו; כמה מטבעות יש בכל שקית, אחת השקיות שבאופן מקרי
הוצאה מתוך הארגזים."
שר האוצר כרע ברך ובאין ברירה החל לספור את המטבעות, המפוזרות
על הרצפה ובסוף קבע בלחש:
"יש 100 מטבעות בכל שקית, הוד מלכותו..."
"אינני שומע, מנצור אפנדי!", הרעים קולו של השולטאן, "הרם את
קולך, על מנת שכולם ישמעו את דבריך!"
"בכל שקית מצאתי 100 מטבעות!" קרא בקול רם, כשענן זעם מכסה את
פניו.
"ועכשיו, אחרי שלמדת לספור ולהאמין ל"יהודי זה" כדבריך, שכל מה
שאמר נכון, כי הרי "היהודי הזה" שהוא יותר חכם משרים רבים,
יכול היה להביא לך רק מחצית הסכום. האם לא צדקתי, מנצור
אפנדי?"
"הצדק איתך בכל דבר שאמרת ובכל מקום שתפנה את צעדיך, הוא יזהיר
אותך מהשמש שבשמיים!" קרא בהתלהבות מנצור אפנדי.
"ועכשיו, לאחר שהינך שר האוצר ולא שר הבטלנים ויש לך ראש מהיר
לחשבונות, מסור לי אחת אחת את הסכומים שקיבלת ושנמצאים עתה
בארגזי האוצר."
"אכן שליט השליטים, יש לי הכבוד להודיע לך, שהיום כשאני מעיז
לדווח לך, נמצאים בארגזי האוצר שלך כך וכך מג'ידות..."
"נכון... כך רשום...", העיר השולטאן, כשמבטו עוקב אחרי הנתונים
במגילה שבידו.
"כך וכך טאנגים... כך וכך מטבעות זהב.. כך וכך... ביחד נמצא
בתוך אוצר הוד מלכותך סכום של..."
"אכן מתאים עד למחצית המג'ידה האחרונה!" קרא בהתפלאות השולטאן,
"ידעו נא כל באי הדיוואן; כי שולטאן גוליסטאן נוטה חיבה לסידי
משה "אבו הואה" ויקרא מהיום שמו בכל ארצות המדינה שלי "משה
אפנדי" וכן לאות שביעות רצוני נוכח מילוי מושלם של פקודתי,
החלטתי לחלק את שקית המג'ידות בין עוזריו ושוטריו של משה אפנדי
ואילו השקית עם הטאנגים הריני מוסר כפרס מיוחד ויוצא דופן למשה
אפנדי."
בסיימו את דבריו הושיט השולטאן את ידיו ובהן שתי שקיות
המטבעות. משה אפנדי השתחווה עמוק עמוק, עד שראשו נגע ברצפת
הבמה ויחד איחו השתחוו, כמו בתפילה מלוויו השוטרים. זה זמן רב
לא חילק שולטאן גוליסטאן פרס כספי כה רב לנתיניו ומהיום והלאה
יספרו על מעשיו באגדות עם.
"שליט השליטים, שלבו רחב, כגלי האוקיאנוס הגדול, שאין לו
דומים", פתח משה אפנדי, "המעשה שלך, הוד מלכותך, הוא כה גדול,
שראוי שירשמו אותו בדיו זהב, אך ביום כה גדול בשבילי, הרשה נא
לי שאת הכסף הרב הזה אקדיש לאלוהים ואמסור אותו לרב הקהילה
לשיפוץ בית הכנסת, הנוטה ליפול וחלש תחת משא של שנים רבות ואיש
לא הגיש לו עזרה."
"שיפוץ בית הכנסת?" התעורר מחלומו הנשגב השולטאן, "אבל הרי
ידוע לך משה אפנדי החביב, החוק האוסר להקים בתי כנסת חדשים
והרי אתה בעצמך אומר, שבית הכנסת נוטה ליפול ומן ההכרח להקים
אחר... כדי להרשות זאת, אף עלי לבקש רשות מיוחדת מהמולה הגדול
ומראש ה'אולמא'."
"אבל, שומר האמונה הגדול, ברור שבמקצת הפרזתי בתיאורו. בכל זאת
עשרות שנים בני הקהילה שלי מתפללים בתוך בית הכנסת. נקרא לזה
תיקון מזערי, לבנה פה ושם, נסייד אותו בצבע תכלת, כה אהוב על
שליט השליטים והעיקר נקרא מהיום והלאה את בית אלוהים על שמו של
השולטאן הגדול, שליט גוליסטאן ובכל חג כשיבואו המתפללים לבית
הכנסת יברכו את שמו של השליט הגדול ותהיה זאת למסורת לעדי
עד."
"טוב, משה אפנדי, ביום גדול זה, גדול גם ליבי ואינני מסוגל
לסרב לך, בפרט שאתה מבטיח לי, שמדובר כאן רק בכמה לבנים או
אבנים, שנפלו וסיוד יפה של הקירות..."
"וכן נתקין שלט גדול ומאיר עיניים: בית תפילה על שם השולטאן
הגדול של גוליסטאן."
"יפה. בטוחני, שהמולה הגדול, אשר בטח יקבל מתוך הפרס תרומה
סמלית לשיפוץ מסגדים, בוודאי לא יתנגד. האם לא נכונים דברי,
חג' עבדאללה אבו מוחמד?"
"אכן צדק איתך וכל דבריך שליט המאמינים, נכונים, כמו חילופי
יום ולילה וכגשם נדבות אחרי יום קודר, מלא עננים", השיב לו
המולה הגדול.
"האם היתה זאת בקשתך השניה מתוך שלוש הבקשות, שאתה רגיל לבקש,
משה אפנדי?"
"אדוני המלך יסלח לי, אבל זאת לא היתה בקשתי השניה. זאת היתה
רק בקשת ביניים נוכח נדיבותו ורוחב ליבו של המלך, לב- זהב."
"אם כן, אם מותר לי לשאול כאן נוכח כל הנאמנים עלי, מהי בקשתך
השניה, משה אפנדי."
"בקשתי השניה, אדוני הגדול, השולט על עשרות ארצות המפוזרות
בגבולות גוליסטאן, שתינתן לי רשות, לאחר שהוכחתי שאני ממלא את
כל פקודות מלכי, להרחיב את מפעלי ולהמשיך בו לא רק ברחובות עיר
בירתנו, אלא בכל ארצות גוליסטאן, עד שאנשי יגיעו עד לגבול
האחרון המסומן על ידי הרי- יה כבירים"
"הנטרפה עליך דעתך?" קרא בלעג שר המשטרה, "אכן אינני מכחיש
שהצלחת להוציא מאזרחי עירנו כסף, בעזרת השוטרים האמיצים שלי,
אך מכאן ועד יציאה למחוזות מרוחקים, הנשלטים על ידי "מושלי
העמקים", ראשי כנופיות, השורצות מאחורי כל סלע ועץ, המוני
עריקים, שנסו להרים וחיזקו את כוחות ההפקר - דרך לא רק שהיא
ארוכה, אך אעיז לומר בלתי עבירה."
"אולי משה אפנדי, השולט ברוח, במקום להתהלך בדרכים, שבני
כנופיות שורצות בהן, יצווה על הרוח ויתרומם מעל המורדים, כמו
נשר זה!" קרא תוך לגלוג הווזיר הנוצרי, יוסוף אפנדי.
"רק, הנביא עליו השלום, שטס בלילה אחד על סוסו בוראק ממכה
לירושלים ואחרי תפילה חזר לעיר הקדושה, מסוגל יהיה להכות את
הכנופיות השולטות במקומות מרוחקים.", חיזק את דבריו הווזיר
המוסלמי.
"אין זאת כי ההצלחה שלך היכתה אותך בראש, כמו קרני השמש
הלוהטות במדבר", קרא שר הבטחון. "שמא תגיד לי, גיבורי היהודי,
הדומה לנבי דאוד, שהיה מלך אמיץ, מי הם החיילים או השוטרים,
שיעיזו לצאת איתך להרפתקה מטורפת כזאת? שוטרים, המתפרנסים על
חשבון הכפריים, חיילים המתהלכים אף בקור יחפים ומוכרים את הנשק
תמורת כמה ספלי קמח? נגד היושבים במבצרים, שליטים שלרשותם
לוחמים מזויינים מכף רגל ועד קדקדם? איך תעיז?"
"אם ירשה לי שליט השליטים, הלוחם האמיץ למען הסדר במדינה,
אסביר לכל אלה שהם חסרי אמונה", פנה בקול שקט, אך בוטח הווזיר
היהודי מוסא.
"שקט שיהיה, אבל מיד, אתם שוכחים שהוד מלכותו, שליט השליטים
שוכן בקרבנו וידו עדיין חזקה להעניש כל מסית והחותר תחת
ליסודות המדינה."
מיד השתררה דממת מוות. הרמז היה מובן לכל והזעם על פני
ה'גולאם', הנאמנים לשולטאן, שחרבותיהם רעדו בעצבנות בידיהם,
כאילו רק חיכו לפקודה מאדונם, הדמים בין רגע את קריאות הלעג
וצחוק הסונטים. עתה פנה שר הטקסים לווזיר היהודי:
"בבקשה, מוסא אפנדי, אנחנו כולנו מקשיבים לדבריך!"
"הוד מלכותו; שליט השליטים, רבותי הנכבדים, מה שברצוני לומר
עתה, אינו חידוש, אלא פשוט המשך הרצאתי מהדיוואן הקודם, בו היה
לי הכבוד לגלות לכם את תוכניתי להצלת המולדת, שלב אחרי שלב,
תוכנית שמן ההכרח צריכה להוביל את ארצנו לנצחון ולפרסם את שמו
של שליטנו הגדול בכל רחבי העולם. מסרתי לכם, שבשלב הראשון,
נהיה נאלצים להזניח לזמן מה את ענייני הפנים המסובכים ובוודאי
את הסכנה, הנשקפת לנו מהמדינות השכנות והמרוחקות, המקוות לשים
קץ למדינתנו, אעוז ביללה וישמרנו אלוהים מפני הצלחת מזימתם.
דבר ראשון, אמרתי לכם, הוא למלא את קופת המדינה בכסף וכשיהיה
לנו כסף נרכוש נשק, נשק רב ויעיל, נלמד את חיילנו להשתמש בו
ואז נצא להשלמת השלב השני של התוכנית: מיגור אויבנו מבפנים:
מושלי העמקים, ראשי כנופיות, עריקים וכל הקבוצות המכניסות
אי-שקט ואי-סדר בארצנו. אם כן, עתה יש לנו כסף! תם השלב
הראשון! עתה בא שלב הנשק והמשתמשים בו..."
"ואיזה נשק תמסור לפרשים שלי, הדוהרים כמו נשרים, כשחרבותיהם
שלופות לקרב?" הפסיק אותו שר הפרשים.
"לא אבקש ממך את הפרשים!" ענה לו בבטחה, הווזיר מוסא, "תוכל את
הפרשים שלך לכוון נגד המוני אנשים רעבים, נגד נשים האוחזות
תינוקות בזרועותיהם וצועקות: "תנו לנו אוכל לילדים שלנו!" תוכל
לדרוס אותן, אך אם תשלח את הגיבורים שלך נגד "מושלי העמקים",
המבוצרים מאחורי חומות, יקצרו אותם ביריות, בטרם יתקרבו אל
חומות המבצר."
"אם כן, את מי תיקח במקום הפרשים שלי? את חבורתו של "אבו
הואה", שיודעת לזרוק אבנים מאחורי קירות בתים או שמא את
השוטרים, המתחממים בתוך הכפרים?"
"שמעתי את הלעג שלך. לידיעתך, בלעג אף פעם לא מנצחים ועכשיו
תרשה לי, שאענה לך. במקום פרשים שלא הצליחו ולא יצליחו למשימה
שהצבתי לפני ואף שוטרים, שמילאו במבצע "מס רוח ואוויר" את
תפקידם על הצד הטוב ביותר, אמסור לרשות משה אפנדי פלוגה של
יניצ'רים, שתמורת משכורת חודשית קבועה תלך אחריו לאש ולמים
ולרשות הלוחמים אמסור מאה רובים חדישים, היורים הרחק ובדיוק
רב. כן לעזרת היניצ'רים, בטרם יצאו להתקפה, אעמיד חמישה תותחים
גדולים. כל תותח ימשכו בקושי ארבעה פרדות ואחריהם מאה גמלים,
שיישאו ארגזים עם כדורים עגולים וכבדים, המסוגלים לנקב, לנתץ
את חומות מבצרים ואם יחדרו דרך החלון, יהרגו את כל המסתתרים
בתוך החדר..."
"ומנין תיקח את כל הדברים נפלאים אלה? נצטרך לכל הפחות שנה אם
לא יותר, כדי לצקת תותחים כאלה, כדורים וחרשי רובים מיוחדים,
יודעי רזים של מדינות זרות..."
"הריני להודיע במעמד חגיגי זה ומבטיח לכולכם, שעד סוף החודש
יהיו ברשותנו שני התותחים הראשונים, 50 רובים, שימסרו לרשות
היניצ'רים ועוד השבוע יגיע מארץ גרמניסטאן קצין וסגנו, שידריכו
את היניצ'רים בשימוש בנשק ויפקחו על התותחנים בשעת תרגיליהם."
"ולשם זאת ברצונך לרוקן את אוצר המדינה ולטול מאיתנו את
המשכורות הדלות שלנו?" קרא אחד המזכירים של השר.
"אין צורך בכל קופת המדינה, שבקושי מילאנו אותה זה עתה. גמל
אחד בלבד, הראשון שהביא את שקיות המג'ידות נועד לתשלום יוצקי
התותחים וחרשי הרובים, אשר בהיותם בני הקהילה אליה אני משתייך,
נאותו לחכות עד שישתפר המצב."
"סוף סוף גילינו מה מסתתר מאחורי כל המילים היפות על השינויים
בצבא, במשטרה, על תוכניות הרפתקניות הקשורות בהתקפה חסרת תכלית
על "מושלי העמקים" וכן הלאה. פשוט כל זה חושב בקפידה על ידי
יהודי אחד, כדי לתת פרנסה ליהודים אחרים ולשלשל להם כסף טוב
מהסכומים הראשונים, שנכנסו זה עתה לקופת המדינה." קרא בזעם
מחמוד אפנדי.
"כלל ידוע, יהודי דואג ליהודי ולא איכפת לו שבזאת יפגע
במשכורות של בכירים ועוזריהם, שאינם מבני הקהילה שלו!" הוסיף
אף הוא בצעקה יוסוף אפנדי.
"אתם בהחלט לא צודקים, מחמוד ויוסוף אפנדי ואתם מנסים לגדוע
עצים הנותנים פרי. שמא תגידו לי שם אחד של בעל מקצוע כה חשוב,
כמו יוצק תותחים או חרש רובים, שיהיה מוכן לחכות חודשים על
חודשים, על מנת שישלמו לו תמורת עבודתו. אינני אומר כבר לרכוש
על חשבונו האישי או על סמך הלוואות חומר ליציקה, כשאחרי הכל
אין לו כל בטחון מתי יקבל את המגיע לו ואם בכלל יקבל. האם גם
אתם, היורים מילים ארסיות באוויר, הייתם מוכנים אף לעמוד
בקירבת יוצקי התותחים ולחוש את להט הכבשן, המפיץ אש גיהנום,
כשהפועלים מוציאים או מכניסים לתוך האש קנה של תותח? רק לעמוד
על ידם ולא לעבוד? ומה הבכי הזה על פגיעה במשכורת שלכם? שמא
תצביעו על חודש אחד, בו לא קיבלתם משכורת, אתם או מזכיריכם או
עטזריכם? לא סבלתם מחפת רעב אף רגע קט! האם שאלתם את עצמכם,
מנין בא הכסף הזה, שקיבלתם ואתם מקבלים מקופת המדינה? לא,
רבותי הנכבדים והאצילים, שאלא את מנצור אפנדי, שר האוצר והוא
יודה, אולי תוך בושה, שהוא נאלץ היה חודש חודש לסור לביתו של
חיים היהודי ולבקש ממנו עוד ועוד הלוואה, כדי לממן לכם משכורות
והיהודי, שאתם מעיזים להשמיץ אותו היה מלווה ומלווה, אף כי
ידע, כי סיכויי החזרת החוב קלושים מאוד. בזאת סיימתי ולא אטרח
עוד יותר להתווכח איתכם ואני תקווה שמחר בבוקר הוד מלכותו,
שליט השליטים, ששמע את דברי, יעניק לי רשות להעמיס על הגמל
הלבן, שהוליך את השיירה, את כמות השקיות שהביא, על מנת להמריץ
את אספקת הנשק, תשלום ליניצ'רים ולתותחנים ואף משכורת ראשונה
למדריכיהם. וכשיגמר הכל, אמליץ בפני הוד מלכותו, הנבון מכל
אדם, להאריך למשה אפנדי את שירותו המבורך למען ארצנו בכל רחבי
המדינה, כשעובדיו הנאמנים והשוטרים המלווים אותם יצעדו צעד
אחרי צעד בעקבות לוחמינו האמיצים, שישימו קץ לאי הסדר השורר
עתה."
"יש עוד שאלות, הצעות, בקשות בטרם אפזר את הדיוואן. אתה, משה
אפנדי, האם ברצונך לומר עוד משהו חשוב, שמן ההכרח לומר עתה?"
"הוד מלכותו, הנערץ והכביר, יש לי עוד בקשה אחת והיא חשובה
מאוד", הכריז "אבו הואה".
"ידעתי, והבקשה שלך נוגעת לכסף...אל תדאג משה אפנדי, מחר אתן
הוראה לשלם לך את תמורת עבודתך, כמה הסכמנו, חצי מג'ידה או שמא
מג'ידה ממאה?"
"בכיר הנדיבים שאללה יאריך את ימי חייו, מרצונו הטוב הציע לי
20 מג'ידות מכל 1000, ועשרים טאנג מכל אלף טאנג שאביא...יתכן
ששליט השליטים התלוצץ, בהיותו בטוח, שלא אביא אף מג'ידה וראשו
של החוצפן יותז, כפי שהבטיח לי...אבל לא זאת בקשתי..."
"אם כן מה כן בקשתך?" שאל השולטאן ובדבריו הורגש מעין חוסר
סבלנות.
"הריני מבקש את בקשתי האחרונה והיא להעניק לי ראיון עם הוד
מלכותו, באין אף איש שישתתף בפגישה וישמע את תוכן דברי."
"דבר מוזר אתה מבקש ממני, משה אפנדי. הנה אתה ניצב באולם
הדיוואן, בו דנים על כל עינייני המדינה וכולם מקשיבים איש
לרעהו ושומעים את כל הסודות, והנה אתה בא ומבקש לשוחח איתי על
דבר מה, בהעדר אף איש מכאן. הרי כל אלה הם ווזירים, שרים,
פקידים, שועים, הנאמנים עלי ונאמנים למדינה ודרישתך תראה בינהם
כעלבון גלוי, כאילו אינך בוטח בהם..."
"אף על פי כן, הדבר שעלי למסור לך, אינו מאפשר לי להסתכן ומוטב
שיחשבו עלי כל מיני דברים רעים, אך לטובת המדינה אסור בשום
אופן, שיותר מאיש אחד ישמע את דברי..."
"והם כה חשובים...?"
"חשובים מאוד ובהם תלויה הצלחת המבצע בעתיד או כשלונו
המחפיר."
"אדוני המלך", התפרץ שר המשטרה, "הריני מזכיר לכבודו את החוק
בל יעבור, ששליט השליטים לא ישאר אף רגע קט ללא הגנה, בכל מקום
ובכל שעה ואני הממונה על הבטחון   מצהיר בזאת בצורה חגיגית, לא
משתמעת לשתי פנים, שלא אעזוב את אדוני המלך לבדו עם איש זה,
שזה תמול שלשום היה מנהיג כנופיית פוחזים, ששרו שירי לעג
לשלטון. הרינימוכן להבטיח בהן צדקי, שלא אתערב בשיחה, אך לא
אוותר על זכותי להגן על חיי מלכי, כפי שנשבעתי על הקוראן
הקדוש, בעת שהושבעתי למשרה האחראית של שר המשטרה!"
"אם שר המשטרה ישתתף בשיחה או כל שר אחר, הריני מבטל את בקשתי
ואני מבקש סליחה, שפניתי להוד מלכותו בדברים מוגזמים, שלא
מתקבלים על הדעת."
"הבט, משה אפנדי, אני חש כנות בדבריך ורק היום הוכחת את עצמך,
שדבריך אינם חול שזורעים לרוח. אלך לקראתך. מאחר שהחור אוסר
עלי להשאר עם איש לבדי, הריני מציע לך פשרה. בעת השיחה ישתתפו
שניים מה'גולאם' שלי, שעליהם אתה יכול בהחלט לסמוך, שלא יוציאו
אף מילה מפיהם. כי נוסף על כך, שאין כמותם נאמנים עלי, אחד מהם
נאור, מבין רק את שפת תנועותי ואילו השני, האיש שמכר אותו בשוק
העבדים דאג שלא יוכל לגלות את סודותיו וכרת את לשונו וכך המסכן
יכול לשמוע, אך אין הוא מסוגל להעביר את תוכן השיחה. ומלבד זאת
הריני מוכן להשבע בשמי הגדול, שאני בוטח בהם, כפי שאני בוטח
בשני הכלבים שלי השקטים לחלוטין, אך די בסימן אחד בלבד שלי,
שיקרעו לגזרים את הדורש רע לבעליהם."
"מקבל אני את הצעתך, אדוני המלך ואשתדל לא להרגיש בנוכחותם",
השיב לו "אבו הואה".
"אם כן מחר בתשע בבוקר בחדרי הפרטי. כשתבוא מחר, תפגוש את
שניהם והם כבר יכניסו אותך לחדרי. ובזאת רבותי, הריני מודה לם
על הכבוד שהענקתם לי ואני מודיע, שהדיוואן מסתיים."
"המלך יחיה לעדי עד ואללה יעניק לו כל חיין בריאות", קראו פה
אחד כל משתתפי הדיוואן.















ח.

למחרת, כשהתקרב "אבו הואה" לפתחו של הארמון, יצאו לקראתו שני
ה'גולאם'. הם בירכו אותו על ידי שליפה מהירה של חרבותיהם מתוך
הנדנים והצמדתם לחזה. אחר כך, כמו זוג מריונטות, הסתובבו
בתנועה אחת מדודה והחלו צועדים קדימה לתוך הארמון, מתוך בטחון
שהאדון שנתנו לו כבוד, צועד אחריהם באותו קצב. כך הגיעו לחדרן
הפרטי של השולטאן. כאן תפסו מיד את מקומם הקבוע בפינת החדר,
דוממים ללא תנועה, הפכו לאחד הרהיטים המשתייכים לחדר. ואילו
"אבו הואה" נמצא במרחק כמה צעדים מהשולטאן, שישב בנוחיות על
הכס, שהיה מוצב על ההדום הגבוה, שאליו הוליכו שלוש מדרגות.
השולטאן הצביע על שרפרף נמוך:
"רשאי אתה לשבת, על מנת שנוכל לנהל את השיחה באופן חופשי, אך
אם יעלה על דעתך לקום, בטרם תעשה תנועה תאמר לי, על מנת שאוכל
להזהיר את עבדי, לא לעשות תנועה, שעלולה לעלות לך באובדן חייך.
חרבם, עליך לדעת, מהירה מראשה של קוברה, המכה את קרבנה."
"תודה שהזהרת אותי, אדוני המלך, אמנם יהיה לי קשה להסביר לך
ולהוכחי את דברי, אם לא אוכל להתרומם מכיסאי, שמסרת
לרשותי..."
"שמא, במקום לעייף את רגליך ואת ידיך, תשתמש באחד מה'גולאם'
שלי, שהוא יעשה כל דבר שתבקש?"
"רעיון גאוני, הנאה לשליט השליטים" קרא "אבו הואה", "ובמצב זה
הריני מקבל אותו בחפץ לב."
מיד נעמד על יד "אבו הואה" אחד ה'גולאם' שמעתה יהפוך לידיים
והרגליים של הדובר.
"הוד מלכותך, שחכמתך מאירה למדינות רבות", פתח "אבו הואה",
"כשמניתי לפניך את הכסף הרב שהבאתי, בוודאי שאלת את עצמך היכן
הם מטבעות הזהב, לכל הפחות גמל אחד, שהיינו צריכים לאסוף
בשכונת העשירים והמכובדים."
"אמנם תהיתי מיד היכן הם מטבעות הזהב, שאלה היו צריכים להיות
יסוד מוצק לתקציב המדינה. ודווקא את אלה לא הבאת לי."
"זאת הסיבה, שביקשתי להתקבל על ידי הוד מלכותו לשיחה בארבע
עיניים. אך בטרם אסביר את הסיבה לכך ואגלה את התעלומה שנדמה לי
שפתרתי אותה, אך לא לי לפסוק בעניין כה רציני, ברשותו הנדיבה
של שליט השליטים אסביר את דרך פעולתי ואציג כמה מוצגים. ובכן,
כדי לא להטפל לאזרח הגון ששילם את "מס הרוח והאוויר", נהגתי
למסור סרט, לכל אחד ששילם את המס ופקדתי עליו להצמיד אותו על
החזה, על מנת שאנשי יראו אותו בנקל ולא יטרחו לגשת אליו. על
הסרט, שגזרו אותו נשי הארמון, הטבעתי חותם מיוחד, כסימן הכר.
הרשות להחתים את הסרטים ניתנה לי על ידי אחד הווזירים של הוד
מלכותו..."
"מעניין, מי היה הווזיר הנדיב הזה, שסיכן את עצמו על ידי השאלת
החותם, שאפשר היה להשתמש בו גם לרעה...", הפליט השולטאן, "אם
יש אצלך סרט כזה, בחפץ לב אתבונן בו."
"בקשתך היא פקודה לי ואני ממהר לבצע!" זאת אמר "אבו הואה"
ומבלי להתרומם מסר סרטים אחדים לגולאם, אשר אחרי שקיבל סימן
מהשולטאן, ניגש אליו, השתחווה כנחוץ ובדחילו ורחימו מסר את
הסרטים.
השולטאן התבונן בקפדנות בסרטים ואחרי זמן קצר קרא:
"הו, זהו הרי החותם של מוסא אפנדי, אשר רצה להטביע בו את שני
המשולשים של מלכ-דאוד, אך אני שיכנעתי אותו שדי לו בימישה
קווים, המצויים על מטבעות רבות. אכן תיכף חשבתי, מי יכול לסייע
לפעולה כה נועזת, אם לא מוסא אפנדי."
"אכן הכל התנהל כשורה ולא היו לנו בעיות רבות. לא היה צורך
בהסברים רבים, העם הפשוט הרגיל לכל מיני מיסים לפעמים אף לא
שאל איזה מין מס הוא זה ורק שאל כמה והצטדק, שאין לו הרבה וכל
אחד הותרם ושילם לפי אפשרויותיו. וכך נאספו השקים עם המטבעות
של רוב העם, עד שהגענו לשכונה, בה קיווינו להעלות בהרבה את המס
ולתרום לאוצר המדינה לכל הפחות שניים או שלושה גמלים עם מטבעות
זהב..."
"נו, אז היכן הם?" קרא באי - סבלנות השולטאן.
"הוד מלכותו, בשכונת העשירים קרה לנו דבר מוזר. לא הייתי
מאמין, לו אני בעצמי לא הייתי משתתף במפעל ההתרמה. כאשר נכנסתי
בראש מתרימי והחיילים לשכונה, יצאו לקראתנו, כאילו חיכו לנו,
נכבדי השכונה, ופתחו מיד בקריאות רוגז:
"מה האי סדר הזה? האם לא נוכל פעם לחיות, לכל הפחות יום אחד,
מבלי שיטרידו אותנו? שילמנו כמה שדרשתם, אף אם הפרזתם לגבי רוב
אנשי השכונה. אך אנו אזרחים מכובדים ולא נתמקח כמו תגרנים
בשוק. אבל תמורת זאת מגיע גם לנו משהו. תנו לנו מנוחה ולכו
לשלום. הרי לא תרצו, שנשלם פעמיים? בעד שום סחורה, לא משלמים
פעמיים ומה עוד בעד הרוח והאוויר, שאללה נתן לאדם, כשברא את
העולם."
"מברוכ אפנדי", פניתי אל ראש המכובדים, "לולא שמך לא הלך
לפניך, כאיש מכובד ישר ורחב ידיים, הייתי חושד בך, שלעסת יותר
מידי 'קאת' ואתה הוזה בהקיץ. מה פתאום פעמיים? הרי רק עכשיו
אנו באים לשכונה שלכם, שאותה השארנו באופן מיוחד לסוף, כפנינה
נהדרת בכתרו של שליט השליטים, יחיה לאורך ימים ושמשו תאיר
לכולנו. הריני מודיע לך בשם השולטאן הכביר של גוליסטאן, שזאת
הפעם הראשונה שרגלי המתרימים שלי דורכות בפתח השכונה שלכם..."
"איך זאת פעם ראשונה, רק לפני חצי שעה סיימו האנשים שלכם
להתרים את אנשי השכונה, הכל בנוכחותי."
"יפה", אמרתי, "אם כן בוודאי ידוע לכם, שכל התורם, כדי להבדיל
אותו ממשתמט מקבל סרט מיוחד, שעליו להצמיד אותו על חזהו. ואני
אינני רואה את הסרטים האלה."
"אני קיבלתי את כולם ועדיין לא הספקתי לחלק אותם. כאמור זה קרה
לפני זמן קצר ועדיין..."
"האם סרטים אלו אצלך?" שאלתי בשקט, אף כי ליבי ניבא לי שכאן
קרה משהו נורא.
"רוב הסרטים אמנם נמצאים בתרמיל הזה", הצביע מברוכ אפנדי.
"המותר לי לראות אותם?" שאלתי.
"ברור, הנה, אם אינך מאמין לי..." הגיש לי מברוכ אפנדי את
התרמיל עם הסרטים.
נטלתי אחדים מהם לידי. לא היה צורך לקרב אותם אל עיני או להניח
מתחת לזכוכית ונציאנית, המגדילה את הכל, כדי להווכח מיד,
שהחותם הוא לא זה, שאני הטבעתי.
שאלתי אותם לאן פנו המתרימים והם הצביעו על הנהר העובר על יד
המצודה. שלחתי מיד שני אנשים וציוויתי אותם לדהור מיד בכוון
הנהר ולתהות על קנקנם של השייטים ושל נהג הדוברה, להיכן פנו
המתרימים המסתוריים...אני מצידי שאלתי ממברוכ אפנדי כמה סרטים
וחתמתי לו בשמי, שהכל בסדר וכן הבטחתי לו, שלמחרת אחזיר לו את
הסרטים החסרים."
"האם לפי דעתך גנב מישהו ממך כמה סרטים ומכר אותם דווקא בשכונת
העשירים?" שאל בחומרה השולטאן.
"הוד מלכותו, רואי החשבונות שלך יוכלו להוכיח לך, שאף סרט אחד
מאלה, שאני החתמתי, אינו חסר..."
"אם כן, מה קרה לסרטים?"
"יתבונן נא, הוד מלכותו בסרטים אלה שהבאתי מהשכונה."
הוא התרומם, בכוונה להגיש את הסרטים, כשנשמעה שאגה רמה של
השולטאן:
"אגא! עצור! לא!!"
רק עתה שמע "אבו הואה" נהימה פראית של חיה נרגזת באוזניו וכן
הקלה נפלאה בעורפו, כשמשהו קר וחד כמו ציפורני זחל מתועב, נטשו
אותו.
"הרי הזהרתי אותך, משה אפנדי, שתמנע מתנועות פתאומיות, שאינן
מובנות לאגא הנאמן שלי. אנא מסור את הסרטים שרצית למסור לי
לאגא והוא כבר ימסור לי אותם, מבלי שתסכן את חייך, שכה חיוניים
למדינה, לשווא."
אחרי שאגא מסר את הסרטים לשולטאן, קרא השליט מיד:
"אבל הם הם לא הסרטים שלך והחותם הוא שונה. הו, מה אני רואה
כאן, במקום חמשת הקווים רק שני קווים, לא זה הרי חצי עיגול,
כאילו ירח ובמרכזו קו אחד: מעין 'אליף'. מוזר, לולא זאת שלא
ייתכן ושלעולם לא אאמין, שזהו אפשרי, הייתי נשמע בשמי הגדול
שזהו סימלו...או שמא אומר עכשיו לרגל, מה שאני רואה, היה סימלו
שעל חותמו...אז אתה אומר, שהמתרימים פנו בכוון הנהר?"
"הם פנו בכוון ל"חווילה האדומה", המתנשאת מעל הנהר והנסתרת בין
עצי הדקל, המובילים אליה."
"וכל זה אתה ראית?"
"לא אני. השומרים שעל יד המעבר ראו אותם והם סיפרו להם; שהם
פועלים בשביל איש חשוב, המקורב להוד מלכותו בעצמו והם ציוו
עליהם באיום עונש חמור לא לעקוב אחרי מסלולם וכדי לשכנע אותם,
שכדאי להם להשמע להוראותיהם, נתנו לכל אחד מהם מטבע זהב! מטבע
זהב לשומרים, שבקושי ראו פאנג בעינהם. ברור, שדבר זה סיקרן עוד
יותר את האמורים לא לראות מאומה, והם לא ניתקו מבטם מהרוכבים
עד שנעלמו בין העצים. כשהתחלתי לחקור את השומרים והמרצתי את
זכרונם בכמה מג'ידות, ענו לי בגאווה, שאלה שאני שואל עליהם היו
יותר נדיבים והראו לי כל אחד מטבע זהב. ואז גיליתי להם, שהם
קיבלו שוחד מגנבים, רמאים ושיתוף פעולה איתם יעלה להם בראשם.
אחר כך ציוויתי עליהם אם ישובו הרוכבים המסתוריים, לאסור אותם
או אם לא יוכלו, לעכב אותם בכל מיני אמתלות, עד שאשוב עם
השוטרים שלי, שיעשו את העבודה. וכך קרה, כאשר שבו לא היו להם
גמלים, רק סוסים יפים ולכל אוכף היה קשור תרמיל מטופח. השומרים
פעלו כפי שציוויתי אותם, אך לדאבוני נשאר בידיהם רק רוכב אחד
ואת זה אסרו שוטרי."
"האם השני ברח?"
"לא. השומרים פעלו בסדר גמור וכשאחד ניסה באיום פגיון להתחמק
ולפרוץ דרך השער, שיפדו אותו השומרים הנרגזים ברמחיהם. לא
ניסיתי לגעור בהם ולהסביר להם, שהאסירים החיים, המסוגלים לגלות
מי הם השולחים שלהם, יותר חשובים מגווית דוממות, אך באין ברירה
שיבחתי אותם ואף הבטחתי להם, שכבוד מלכותו, שבאוזניו אדווח על
מעשי הגבורה שלהם, בוודאי יזכור את שמות השומרים האמיצים."
"סיפור יפה, הראוי לשר המשטרה ולא ל"אבו הואה", שאין לו כל
נסיון בריגול אחרי המכרסמים את כס שליט השליטים...ומה עם
השני...היכן הוא...האם גילה משהו?"
"השני שציוויתי לשוטרים שאיתי, לעקוד היטב את רגליו ואת ידיו
ולא לתת לו אפילו טיפת מים, עד שיתחיל לשיר, הובא יחד איתי על
ידי השוטרים ומצפה לפסק דינך בחצר הארמון. אם רק אשרוק
לשוטרים, יביאו אותו בריצה, אבל לשם זאת עלי לקום..."
"אתה יושב ואל לך לסכן את ראשך היקר לא על ידי ה'גולאם' שלי
ולא על ידי האויבים הסמויים, שעדיין בוטחים בכוחם ומאמינים,
שאפשר להוליך את שולטאן גוליסטאן בחבל רמייה, כאילו היה
בובה...האם הוא אמר משהו?"
"הוא איים במשך כל הזמן על השוטרים, קילל אותי והבטיח לכל אחד
שאם דבר מאסרו יתגלה לאדוניו, כולנו נירקב בבור חשוך ולשוננו
תיכרת, על מנת שלא נוציא מפינו המתועב כל מיני שקרים על האיש
הגדול והחזק, שלמענו הוא עובד. הוא גם איים, שהשומרים על יד
השער, שרצחו את חברו, ישלמו בחייהם בעד המעשה המתועב."
"אין דבר. התמונה אמנם מתבהרת לי יותר ויותר, אך רק אחרי
שאמסור את האסיר לטיפולו של "אבו סיף", הטוב בחוקרים והמגלים
את כל האמת, אדע את כל הפרטים ובהתאם לידיעות שאקבל, אפעל.
הפעם, חוששני, אצטרך להזמין את העבד הנוצרי עם המטאטא, על מנת
שיטאטא את כל הזוהמה מארמוני ואני בעצמי אשגיח, שיעשה עבודה
יסודית. טוב, משה אפנדי, הראיון נגמר. אני מודה לך מאוד בעד כל
הידיעות שמסרת לי ואני קובע, שאמנם צדקת, שביקשת למסור לי, מה
שמסרת רק בשיחה בארבע עיניים."
השולטאן נתן סימן בלתי נראה ושני ה'גולאם' שאחריו, צעדו שני
צעדים לפני "אבו הוא" ובתנועה אחת, הרימו את חרבותיהם לחזיהם.
לאחר ש"אבו הואה" השתחווה, כנדרש, לפי שליט השליטים, יצאו תוך
נסיגה, כשפניהם אל שליט השליטים ואחריהם "אבו הואה". כאשר
נעלמו מעיני השולטאן, הסתובבו וצעדו ישר אל שער הארמון,
כשאחריהם צועד כחייל מנוסה "אבו הואה". עוד הצדעה בחרבותיהם
כאיש אחד והם פנו אחורה, בדרכם לארמון ו"אבו הואה" צעד לאיטו
בכוון לבקתה הרעועה, שבה בימי ההתרמה, החזיק את אוצר המדינה.








ט.

עבר יום, יומיים, שלושה ימים, שבוע ולפתע הזדעקו הכרוזים בשוק
הבירה ואחר כך ברחובות המרוחקים:
"תושבי הבירה ובנותיה נקראים לבוא בהמוניהם לכיכר השולטאן
ולצפות לגזר דינם של שני הבוגדים, שקשרו קשר חמור נגד הוד
מלכותו הכביר והרם, שליט השליטים של גוליסטאן, ואלה הם: מחמוד
אבו עלי, ימחק זכר שמו הארור, שנקרא פעם "מחמוד אפנדי" ויוסוף
נצראני הארור, ימחק שמו, הנקרא פעם "יוסוף אפנדי"...תושבי
הבירה ובנותיה נקראים..."
אכן במשך מאות בשנים לא הופתעה הבירה, כמו ביום זה, בו הכרוזים
בשירו לתושבים, שתוך יראה וכבוד נשאו עד כה את השמות האלה,
שהנה היום יערפו את ראשיהם בנוכחותם, בגלוי, כדינם של פושעים
נתעבים. אך יותר מכל הוכו תדהמה שרים, חצרונים, שועים
וטיפסרים, נציגי אולמא, שלא פעם נהנו ממתנותיהם למען מקומות
קדושים, שופטים המכבדים את עצמם, שהענין של הנדונים למוות לא
הובא, כנהוג לחוות דעתם. לא היה איש מהם, שלא היה אחוז פחד.
איש לא ידע, מה סיפרו, מה הודו, שמות של מי הזכירו בטרם נדונו
בצורה כה פתאומית למוות כה מחפיר.
תוך פחד, שהחוויר את פניהם והרעיד את ידיהם ורגליהם, התישבו על
הבמה, שהוקמה לכבוד הצופים המכובדים, לרגלי הדום גבוה, שעליו
ישב, ללא נוע, ללא הבעת פנים, כמו פסל- הוד מלכותו, שליט
השליטים, המלך חסר האונים לשעבר, הזקוק לעצותיהם והפך בין לילה
לאל נקמה, שחייהם ומותם תלויים היו במילה אחת, שיזרוק לעבר
ה'גולאם' הנאמנים לו, כמו כלבי ציד.
לפי סימן של השולטאן תקעו החצוצרנים תקיעה ארוכה ממושכת וכמו
בתשובה נשמע מאי שם קול תופים חד גוני, עמוק, המרעיד לבבות.
הנה הם מובאים, שני הגדולים לשעבר שניהלו את כל עניני המדינה
החשובים ביותר ועתה הם צועדים, צעד אחרי צעד, כשרגליהם כבולות
בשלשלאות כבדות. במקום בגדים מפוארים לבשו כותנות לבנות ארוכות
וברדסים ארוכים כיסו את פניהם החבולים ללא היכר. רק עיניים
גדולות ביצבצו מתוך הפתחים והדימו אותם לרוחות לא מהעולם הזה.
הם הועלו על הבמה המוגבהת, המאפשרת לכל העם לראות אותם עד הרגע
האחרון. מאחורי כל אחד מהם נעמד תליין, בעל מסווה שחור ומפחיד
על פניו, כשזרועותיהם השריריות משולבות על חזיהם המגולים. לפי
סימן ממישהו נצטוו לכרוע ברך וכך נשארו עד רגעי חייהם
האחרונים.
עתה עלה שר המשטרה בצעדים נמרצים אל הבמה ובעמדו מעליהם, שלף
מגילה וקרא:
"מחמוד אבו עלי ויוסוף נצראני, יארר אללה הרחום והרחמן את
שמותיכם לנצח. לאחר שתוך חקירה מדוקדקת וצודקת הודתם מרצונכם
הטוב, שקשרתם קשר נגד שליט השליטים הכביר והחכם של גוליסטאן
וכתוצאה מכך רימיתם את העם הניצב כאן והמקשיב לדברי ושדדתם את
כספו, שנועד לקופת המדינה, לשימוש לטובת העם, הניצב כאן, הרי
שליט השליטים, שולטאן גוליסטאן, שקרני הצדק והיושר מתחרות
בקרני השמש והשמיים, למען יראו ויראו כל המגוייסים והעובדים
למען עמי גוליסטאן, החליט לדון אתכם למוות על ידי עריפת
ראשיכם, שבתוכם בישלתם מחשבות מתועבות, איך ךהערים על גדול
הגדולים, נסיך המאמינים, שכל מחשבותיו נתונות יומם ולילה, איך
להיטיב עם העם הזה, הניצב כאן ושומע את דברי. ועתה תלייני
המדינה, היכונו והפנו את מבטכם אל שליט השליטים הכביר, שבידיו
חיים ומוות של כל תושבי גוליסטאן. לפי הסימן ממנו- פעלו!"
הוא ירד לאטו מהבמה והתליינים כאיש אחד אחזו בחרבות, כשמבטם
מאחורי הברדס השחור מופנה אל השולטאן. אך באותו הרגע קרה דבר,
ששר המשטרה לא לקח בחשבון.
רק תמו דבריו צצו מאי שם המולה הגדול והכומר הלבוש בבגדי טקס
על הבמה. המולה פנה בכוון אל שליט השליטים וקרא בקול מעורר
רחמים:
"מלכנו הרחום והרחים, נסיך המאמינים הראשון במדינה, הריני
מזכיר לך, כי לא יתכן ליטול את חייו של מוסלים, מבלי שניתן לו
הזדמנות לומר את 'שהאדה' (=העדות)!"
והכומר קרא אף הוא:
"תינתן לו לנידון למוות אפשרות לומר בנוכחותי את "אבינו
שבשמיים!" ולקבל את סימן השמן הקדוש."
"אין לי צורך בתפילות שלהם או שלכם. פושעים אלה פשעו נגד
האיסלם, כשרצו לרמות את נסיך המאמינים, העומד מתחת לאללה ומוסר
רק לו דין וחשבון ממעשיו. לכן לא יקברו אותם בשום בית עלמין,
רק ישליכו את גוויותיהם לתוך התעלה, שאחרי חומת העיר, על מנת
שחיות השדה יטרפו את גוויותיהם המתועבות ואיבליס הארור יאסוף
את נשמותיהם הטמאות אל תוך השק שלו ויביא ישר לג'ינום."
אך בד ובד עם נאומו של השולטאן, פתח מחמוד אבו עלי ב'שהאדה":
"לא אללה אלא אללה ומוחמד רסול אללה " (אין אלוהים בלעדי אללה
ומוחמד הוא שליחו).
ויוסוף נצראני, שהשלים עם מותו ויראת שליט השליטים סרה ממנו
קרא בקול רם:
"אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך... וסלח לנו את
חטאינו..."
"רדו מיד מהבמה!" הזדעק השולטאן לעבר כהני הדת ואחרי שירדו,
הרים את זרועו, אך בטרם הוריד איתה ויחד איתה ירדו שתי חרבות
חדות על עורפם של הנידונים, נשמעה עוד זעקה רמה של מחמוד אבו
עלי, שחישמלה את קול ההמון:
"אסתגפר אללה אל- עזים!" (=כפר לי, אלוהים אדירים!).
שני ראשים התגלגלו יחד על הבמה לרגלי העורפים. איש לא זז איש
לא פצח את פיו. איבליס עבר תוך ביטחה בין קהל הצופים הצפוף
ומשק כנפיו השחורות נשמע היטב בדמיונם המגורה של מאות אנשים.
איש לא זז, כאילו ההצגה טרם נגמרה. אכן היה עוד המשך להצגה
האיומה וכשנעמד שר הטקס לפני היושבים על הבמה, לרגלי השולטאן,
התהלמו בפחד איום לבבות כל בני פמליתו של שליט השליטים:
"איש מלבד בני פמליתו של הוד מלכותו, שליט השליטים של
גוליסטאן, לא יזוז ממקומו, עד השמע מהארמון קול החצוצרה. כל
חברי הדיוואן יתיצבו בעוד שעתיים באולם. הודעה זאת מבטלת כל
הזמנות אחרות."
רק נדם קולו, עלה השולטאן לאפיריון וארבעה נושאיו, לבושים מדי
הדר וחגורים חרבות כסף, הרימו אותו והחלו בצעד חגיגי להתקדם
לכוון הארמון. מיד התפרצו ה'גולאם' הנאמנים, כעדת כלבים,
הקדימו בהרבה את נושאי האפיריון ותוך נפנוף חרבות, גירשו הרחק
את כל העוברים ושבים:
"פנו דרך! פנו דרך! התרחקו מכאן! מהר! מהר! פנו דרך!"
השוטרים, לבושי שריון, הרימו את רמחיהם וכאילו פעלו במסדר
ראווה, יצרו בין רגע שני טורים, בדומה לשדרת עצים משוריינת,
שבתוכה התקדם האפיריון המלכותי.
סוף סוף הגיעה הפמלייה המלכותית לארמון, השליט עלה לחדריו ומיד
נשמע קול החצוצרה הגואל, שהניע אלפי בני אדם, שהצטופפו כדי
לצפות להצגת מתח, שניתנה להם חינם. חברי הדיוואן פתחו בריצה,
מי ברגל ומי על גבי סוס, שהמשרת הגיש לו במהירות. כולם מיהרו
להספיק עוד ארוחה דשנה בבית, בטרם יעצרו לזמן בלתי מוגבל באולם
הדיוואן.
הישיבה באולם הדיוואן להפתעתם של כולם, היתה קצרה ולא התנהלו
בה, כרגיל כל דיונים. חברי הדיוואן, מולות נכבדים, אנשי
האולמא, שרים על עוזריהם ומזכיריהם לא נשאלו הפעם לגבי
תכניותיהם, היועצים המקצועיים לא נשאלו הפעם איך לפתור בעיה זו
או אחרת. כל האסיפה נצטיירה באזני השומעים, כאילו היתה פשוט
המשך, מערכה שניה, אחרי הראשונה בה הוצאו להורג שנים מבכירי
האומה, בפקודתו של שליט השליטים, מבלי שנדונו בבית הדין הגבוה
ומבלי שמישהו מאנשי הדיוואן ידע את סיבות גזר הדין או פרטים
כלשהם. אף עתה ניצב על הבמה גיבור יחיד, השולטאן, שנתן הצגת
יחיד, כנאה לשליט השליטים, המחליט הכל, מבלי לשאול מישהו מלבד
את מצפונו:
"ברצוני ראשית כל, לגלות פרטים כלשהם, שהניעו אותי לגזור דין
מוות על שני הפושעים, שתוך הערכה שגויה, מיניתי אותם
לווזירים", פתח בקול שקט השולטאן.
"הנני מוסר לכם דין וחשבון על האירועים שקדמו לגזר דיני, אף כי
אינני חייב למסור לכם כל דין וחשבון ואחריותי היא רק כלפי אללה
הכביר, שמינה אותי כמו את אבי הגדול וסבי המפורסם בכל העולם,
לשולטאן. אי לכך החלטתי למסור לכם, כדי שדבר לא יהיה נסתר.
זוכרים אתם בוודאי את בקשתו המוזרה לכאורה של משה אפנדי, שביקש
ממני ראיון בארבע עיניים. בטוחני שאף אתם תהיתם, כשמהשה "אבו
הואה" מסר לנו על כמות הכספים שאסף, שלא היו בינהם מטבעות זהב,
שהיה עליו לגבות בשכונת המבוססים והעשירים בעירנו. בהמשך לשיחה
עם משה אפנדי, נאסר אחד הפושעים, שהשתתף בהתרמת המכובדים. השני
לצערנו הרב נהרג בהתקלות עם שומרי החומה, כשניסה לברוח. אצל
שניהם, ההרוג והאסיר, נמצא כיס כבד מלא מטבעות זהב. שקט שיהיה!
אף לא מילה! לא, טעות בידיכם נכבדי האומה, אלה לא היו הפושעים
שאת ראיהם ערפנו. לא! האסיר, שנשאר למזלנו בחיים, נמסר לטיפולו
של "אבו סיף", כששליט השליטים ושר המשטרה, הנמצאים מאחורי
הפרגוד ומנהלים את החקירה. תחילה פחד האיש ונשבע, שלא ימסור
בשם מי אסף את הכסף, אך אחרי ש"אבו סיף" המנוסה, הפעיל את כל
הכלים, סיפר הכל. מי שלח אותו ןלביתו של מי מסר את מטען הזהב
שעל גבי שני גמלים ותמורת עבודתו המסורה ושתיקתו ואף פקודה
לעזוב מיד את העיר, קיבל כיס כבד עם מטבעות זהב, המבטיח לו
חיים נוחים הרחק מגוליסטאן. מיד אחרי שהוציא את נשמתו המתועבת
וגוויתו נזרקה לאשפה הציבורית, שלחתי שניים מבני פמלייתי, כדי
להזמין ל"ישיבה דחופה ומיידית" את שני הווזירים שלי. הם באו
מלאי בטחון, כדי לדון עם שליט השליטים, כרגיל על בעיות
המטרידות אותו ולעזור לו בעצותיהם הנבונות. הם נתבקשו לא להביא
איתם את חרבותיהם או כל נשק, כי ה'גולאם' נצטוו לרגל שמועה
מבוססת על נסיון להתנקש בחיי השולטאן היקר, לבדוק כל הנכנס
ביסודיות ולפגוע בו במקום בכל נושא נשק כלשהו. כאשר הוכנסו,
נמסר להם שברצוני לדון איתם, לרגל התרמה מוצלחת על תוספת
לפקידים בכירים במשכורתם, כפיצוי בעד השנים הרזות, בהן קיבלו
משכורת נמוכה. שאלתי אותם מה גובה המשכורת, שהם חושבים, שעלי
לקבוע למשל לווזירים. שניהם כאיש אחד ענו לי, שאין צורך דווקא
להם לעלות את משכורתם ושהם אינם משרתים את הוד מלכותו האהוב
והנערץ על ידם למען הכסף, אלא מתוך חובה קדושה...
"אם כך", אמרתי, "אולי תוכלו למלכם האהוב, להלוות כמה מאות
מטבעות זהב, כה נחוצות לאירגון הצבא ורכישת נשק."
מחמוד אפנדי שאל אותי מיד, כמה מטבעות זהב נחוצות לי והוא
הוסיף, שלפי דעתו אף יוסוף אפנדי יוכל להלוות סכום מה של
מטבעות זהב, אף לתקופה ממושכת.
"אני מעריך את היענותכם, מחמוד אפנדי ויוסוף אפנדי ואודה לכם
מאוד אם תלוו לי ארבעה ארגזים עם מטבעות זהב, אפ יש לכם סכום
כזה."
"ארבעה ארגזים!" קרא מחמוד אפנדי, "מנין אקח סכום כזה"
"מנין תיקח? אינני יודע עדיין. לא ציוויתי לערוך חיפוש במרתפים
שלך ושל יוסוף אפנדי. יתכן שיש לך יותר מארבעה ארגזים, אך לפי
שעה אודה לך, אם תמסור ל'גולאם' שלי ואף לכמה שוטרים, שישמרו
על המטען, היכן אתה מחזיק את הארגזים, שהובאו אליך על גבי שני
גמלים, אחד צהוב ואחד לבן עם נקודה על המצח."
"שליט השליטים, שחוכמתך הרבה, חודרת כמו קרני השמש לכל פינה
חשוכה, איך ידעת על ההפתעה שרציתי לגרום לך ולהביא לך מחר את
מתנתי לקופת המדינה.."
"מתנה", אמרתי, "אכן זה מעשה יפה ומה היא תרומתך יוסוף אפנדי,
האם גם אתה היית שותף להפתעה זו, המשמחת את ליבי?"
"אני...אני", גימגם יוסוף אפנדי, "לא חשבתי כמו מחמוד אפנדי,
אבל בסופו של דבר הסכמתי."
"שקרן נוצרי!" התפרץ מחמוד אפנדי, "האם לא אתה הצעת לי, שנאסוף
את הכסף ואחר כך..."
"אתה משקר, מחמוד אפנדי, במצח נחושה!" התפרץ יוסוף אפנדי. כאן
שמתי קץ להצגה המבזה וקבעתי:
"היות שאתם מפולגים בדיעותיכם, מוטב, שנמסור את הדיון ל"אבו
סיף". קחו את שני הרמאים ל"אבו סיף", שיוציא מהם את האמת!"
ציוויתי על ה'גולאם'.
תוך חקירה מדוקדקת שבה ציוויתי במפורש ל"אבו סיף" להשאיר אותם
בחיים לגזר דיני הסופי, גילו, שלא חשבו כלל להפתיע אותי ושאת
מטבעות הזהב אספו, כשברצונם להתחלק בהם, שווה בשווה. לשם זאת
זייפו את סרטי ההתרמה, כשהם מטביעים עליהם סמל משותף: חצי ירח
וצלב המסתתר מאחורי האות 'א'. כדי לטשטש את הפשע, שילמו בעין
יפה ל'מתרימים' שהופיעו בשמי שכונת העשירים וציוו עליהם
להיעלם.
יוסוף אפנדי גילה, שהוא לא פעל כל כך מתוך בצע כסף, אלא שוכנע
על ידי מחמוד אפנדי, שמעשה זה יכשיל את הווזיר היהודי ואת
המתרים היהודי, שאותו שנאו שנאת מוות, אחרי שבני דתם, המוסלמי
והנוצרי, נכשלו והוכיחו את עצמם חסרי יוזמה. קנאה זו שגרמה
במשך מאות בשנים לשפך דם כה רב ואף גרמה לנפילת מדינות, פעפעה
בליבותיהם, כמו ארס של נחש והם היו מוכנים להכשיל את כל
התוכניות להבראת המדינה, רק על מנת להכשיל את היהודי החכם מהם.
לאחר שנודע לי סיכום החקירות של "אבו סיף" ושר המשטרה רשם במו
ידיו את וידוים של האסירים, לא התקשיתי לגזור עליהם את גזר
דיני הצודק. עלי להוסיף, שעדיין בשעת החקירה, נשלחה פלוגת
שוטרים המלווים בידי ה'גולאם' שלי, לארמונו של מחמוד אפנדי
ומשם לביתו של יוסוף אפנדי והביאה משם את מטבעות הזהב, הכה
נחוצות למדינה, שנתרמו על ידי נכבדי שכונת גוליסטאן. עתה שמור
הזהב בארגזי האוצר יומם ולילה על ידי ה'גולאם' הנאמנים שלי,
כדי שחלילה איבליס הארור, לא יטריף שוב בניצוץ המתכת הצהובה את
רוחו של מישהו חלש.
זהו רבותי הנכבדים, מה שרציתי למסור לכם. שמעתם את הסיבות לפסק
דינו של שליט השליטים, סמל הצדק לכל ארצות גוליסטאן ובמו עינכם
ציפיתם להוצאת גזר דיני.
ועתה כשפרשה מבישה זו היא כבר מאחורינו, נעבור להודעות אחדות,
שמן ההכרח שתתיחבסו אליהן בתשומת לב. שר הטכסים, רשות הדיבור
נתונה לך!"
השולטאן סיים את דבריו והתישב בניחותא בכס המלכות הגבוה, כשהוא
משעין את גבו עמוק בתוך מסעד הכסא הרך. שר בטכס כחכך פעמיים,
קירב את המגילה לעיניו קצרות הראיה וקרא בקול חגיגי:
"ביום פלוני, חודש אלמוני, בשנה פלמונית, לרגל אירועים אחדים,
שעלולים היו לסכן את המדינה ולהטיל כתם בושה על השולט בה,
החליט שליט השליטים, מלך גוליסטאן, ששלטונו משתרע על ארבע
מדינות ועשרות שבטים, על פעולות כדלקמן:
א) כל רכושם, מלבד תכולת בתיהם של מחמוד אבו עלי ויוסוף
נצראני, מלבד תכולתם  בתוך החדרים, יוחרם על ידי אוצר המדינה.
שמותיהם ימחקו מתוך כל המסמכים הרשמיים ואיש לא יזכיר עוד את
שמותיהם בעתיד.
ב) החווילה של מחמוד אבו עלי, הנקראת "הבית האדום", תמסר כולה
על תכולתה בה, למשה אפנדי ולמשפחתו.
ג) הבית היפה, בן קןמותיים, של יוסוף נצראני, כולל הגינה היפה
המקיפה אותו, ימסר לרשות חבורת חסרי הבית לשעבר, שסייעו
בנאננות יוצאת מן הכלל, צוך התמסרות ויושר, למפעל ההתרמה לאוצר
המדינה. אף הם רשאים להכניס לבית זה את בני משפחתם ובמידה
אפשרית, אם הדבר יהיה נחוץ, תתאפשר להם הרחבת הבית על חשבון
הגינה המקיפה אותו.
ד) לרגל שינויים במבנה הווזירות, מתמנה הווזיר מוסא אפנדי
לווזיר הראשי וניתנת לו יד חופשית להמשיך בפיתוח מפעלו והגשמת
הצעתו הנבונה להטבת מצבה של מדינת גוליסטאן.
ה) נימר אבו אסאד אפנדי, מתמנה לווזיר השני. עדיין לא נקבעה
משרתו של הווזיר השלישי והיא ציקבע בקרוב, אחרי התיעצות עם
נציגי הכמורה הנצראנית.
ו) משה אפנדי, שהוכיח יוזמה כה מבורכת בהעשרת קופת המדינה,
מתמנה לשר האוצר. מפתח אולם האוצר ימסר בנוכחות כל באי הדיוואן
לידיו, על ידי שר האוצר הקודם, מנצור אפנדי, שיועבר למחלקת
רואי חשבונות.
ז) עומר אפנדי ודיטריך אפנדי, מתמנים למפקדי הפלוגות, אשר בתום
האימונים המתאימים, יצאו עד לגבולות גוליסטאן, כדי להחזיר את
השקט הכה נחוץ לאזרחי המדינה.
ח) בעקבות שתי הפלוגות יצאו הצתרימים הוותיקים, בעלי נסיון.
ראש המתרימים יקבע שבוע לפני צאתם על ידי שר האוצר הנוחכי, משה
אפנדי.
ט) הוראות אלה, שניתנו על ידי שליט השליטים וחתומות בחותם
המלכותי, הגדול, נכנסות לתוקף בתום קריאת מסמך זה. תודה על
שהואלתם להקשיב לי. ועכשיו אני סבור ש..."
"עדיין לא גמרת", נשנע קולו החד שח השולטאן, "סעיף ו'!"
"יסלח לי הוד מלכותו, חשבתי רק, אך הצדק, כרגיל אתך ועלינו
לפעול בהתאם לתקנון, מיד בתום הקריאה. אכן, מנצור אפנדי ומשה
אפנדי, הואילו לקום ממושביכם ולעמוד זה מול זה במרכז האולם.
כך, שכולם יוכלו לראות אתכם בנוחיות. מנצור אפנדי, אשר עד כה
שמרת והיית אחראי על אולם האוצר, בהתאם לפקודות שליט השליטים
הרחום והרחמן, מסור את המפתח לאולם האוצר לידי העומד מולך, משה
אפנדי! כך. שולטאן גוליסטאן, שליבו רחב כגלי האוקיאנוס ההודי,
מודה לך על פועלך עד כה, על נסיונך להעשיר את אוצר המדינה
ומאחל לך שנים טובות בעבודתך החדשה. חופשים!"     "תודה לך,
אדוני רב החסד" לחש תוך התרגשות מנצור אפנדי.
"אדוני, שר הטכס הנכבד, אם דבר זה אינו עומד בסתירה ואינו
מנוגד לתקנון, שאתה כה בקי בו, הייתי מעיז להפנות בקשה אחת
לשליט השליטים הגדול. חושבני, שזה דבר חשוב, שבקשתי תתקבל על
ידי...,
"בקשתך נדחתה באופן סופי, משה אפנדי", קטע את דבריו בקול נמרץ
שליט השליטים.
"אכן אין לחכמתך הרבה גבול ואיש בן תמותה לא יוכל לעולם
להתחרות איתך" קרא משה אפנדי, הוא "אבו הואה", "אם הנך יודע את
התשובה, עוד בטרם העליתי לפניך את בקשתי הצנועה."
"בקשתך, משה אפנדי, ידועה לי היטב. עוד בטרם ביטאת אותה, ידעתי
אותה והתשובה ניתנת בסעיף ח', המעניק לך זכות לקבוע את ראש
המתרימים במקומך.
אומר זאת בגלוי בנוכחות כל באי הדיוואן ולא אבוש
בקביעתי: ראשך החכם ומלא היוזמות חשוב לי יוצר מדי, מכדי שאסכן
אותו בהרפתקה צבאית, במקומות מסוכנים לגביית כספים. בטוחני,
שתמצא בתוך חבורתך איש אמיץ ונקי כפיים, כמוך, שתדע להעביר
אליו את גודל האחריות והתכונות הדרושות מאיש בעל כבוד והעיקר
מאיש, שאתה סומך עליו. לפיכך תנוח דעתך וממחר, אחרי שתסכם את
הסכום הסופי, הנמצא לרשותנו, תכין למעני הצעה לשימושו באוצר
לשנה זאת. ואל נא תשכח, משה אפנדי, את השוטרים ואת המורים,
שנשלחו לשכונות של בעלי המלאכה והאיכרים, להכביד על חייהם."
"אלה הם הראשונים, שעוד השבוע, אוציא אותם ואשיב להם את הכבוד
הראוי להם", קרא משה אפנדי.
"הנה, רואה אתה, אם תמשיך כך הלאה, בהגשמת הצעותיך, נפתח
לאזרחי גוליסטאן שנה חדשה!" קרא בהתלהבות השולטאן. "זהו,
רבותי, אחרי שתקבלו מהשוטרים העתקי הוראות השולטאן, רשאים אתם
להפרד ולהתראות בישיבת הדיוואן בעוד שבועיים." כל הקהל קם
ממקומו וקרא בקול חגיגי, שלוש פעמים בקצב אחיד:
"ינצור אללה הרחום והרחמן את שליט המאמינים מכל פגע!"

האבק נעלם - והסיפור תם!
                  ליקטתי מפה ומשם
                           כל דבר הקשור במשה "אבו הואה",
                           ראש בני בלי בית, שנתמנה לשר
האוצר
                           במדינת גוליסטאן.