היא הייתה יפה כל כך.
היא אף פעם לא ביקשה הרבה. לא היה בכך צורך. אבל לפעמים עיניה
היו נשארות על משהו - פרח, תכשיט, צעצוע קטן - רק שניה אחת
יותר מדי, וזה היה הרמז שלי. אם יכולתי, נתתי לה אותו. אם לא,
היא לא אמרה דבר, אבל האכזבה בעיניה קרעה משהו בתוכי, כל פעם
מחדש.
היא הייתה יפה כל כך ביום האחרון.
בכל פעם, היה לי קשה יותר ויותר למצוא דברים חדשים בשבילה.
פרחים נבלו, תכשיטים החלידו, אפילו הצעצועים אבדו את חינם
בעיניה. רק היא נעשתה בוהקת יותר מפעם לפעם. בכל יום, האור
שמסביבה זרח עוד ועוד, בהיר עד כדי סינוור.
היא הייתה יפה כל כך בבקשתה האחרונה.
אחרי שנגמרו החפצים לתת לה, המשכתי לחפש. חיברתי שירים בשבילה,
כתבתי לה סיפורים, ציירתי תמונות למענה. והיא חייכה בשקט
וקיבלה את מתנותי, למרות שהמוזיקה הייתה מזוייפת, המילים
מגומגמות והתמונות דהויות לידה. היא גרמה למאמצי הטובים ביותר
להחוויר, אבל זה היה די בשבילה. כל כך נדיבה.
בקשה קטנה כל כך.
וכשלא היו לי עוד מילים ומוזיקה לתת לה, כאשר הצבעים דהו עד
תום, הצעתי לה את גופי. לא האמנתי שתקבל אותו. הוא היה ארצי
ומגושם כל כך ליד שלמותה האוורירית. אבל בחסדה האין סופי, גם
אותו היא לקחה. נתתי לה את דמעותי ואת מגעי המהססים ואת אנחות
השלמות, והיא חייכה בשקט ולא ביקשה דבר.
הלוואי והיה לי עוד לתת.
גופי לא היה מספיק. ניסיתי לתת לה את נשמתי, את חלומותי ואת
תקוותי, אבל בהם לא היה לה צורך. היא הייתה כל חלומותי, כל
הדברים שקיוויתי להיות, כל היופי שבעולם. היא דחתה את נשמתי על
הסף, והשאירה אותי פעורת עיניים. לקחתי את נשמתי והלכתי, שפופת
ראש. בכיתי כל הדרך הביתה.
הלוואי והיא תרצה בזה.
אבל היא סלחה לי על כך, על המנחה הבלתי ראויה שניסיתי להקריב
לה. על הטומאה שרציתי לשים בידיה הטהורות. והיא באה אלי, זוהרת
וחופשיה, וביקשה ממני בפעם הראשונה, בפעם האחרונה, את המתנה
היחידה הראויה לה באמת.
היא רוצה בזה. היא רוצה בי.
החתך הראשון כאב, אבל זה לא היה נורא. הכאב הזה היה שלה, צלול
וחזק כמוה. הייתי אסירת תודה, אסירת תודה כל כך. היא הסתכלה בי
כל הזמן, חיוך על פניה, לא עדין ומתחשב אלא רעב, ואני שמחתי על
כך שהייתה בי היכולת לספק את הרעב הזה, להשביע אותה עד תום.
היא מרימה את ידי, ושפתייה נוגעות בעור הקרוע. עיניה משנות
צבע, והצבעים שבהם הם יפים יותר מכל חיי.
כאשר החשכה תבוא, גופי יהיה קל כמו שלה. לא אהיה נהדרת כמוה,
מושלמת כמוה - אני יודעת זאת. אבל היא תיתן לי לשמור את הצבעים
שבעיניה, את הזוהר שספגתי מאושרה הנדיר. וזה יהיה די בשבילי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.