חושך. אני לא אצא מכאן לעולם. לא, אל תשלחו יד. אני לא רוצה.
אני לא יוצאת.
הנה בא הקול שלך. אני מזהה אותו. זיהיתי אותו כבר לפני שלושים
וארבע שנה, בוקע לתוך ההגנה שלי. לתוך המעטפת החמה והרטובה
שלי. לוחש, מנסה לגעת. לא! גם את! תתרחקי. חושך לי.
לא תבינו. לא. כואב לכם? מה שנגרם לכם עכשיו זה אפס! מה הצעקות
שלכם לעומת מה שבי. מה הכאב שלכם לעומת ההרס האיום שלי. קבורה.
מתחת לשמיכה. יד מגששת מצאתי עט. כותבת בעיוורון על דף מקומט.
אני לא רואה כלום. אל תנסו להיכנס אל תנסו להציל אל תנסו לדבר
איתי. כל הצלילים עמומים, חודרים, נמשכים. כולם מרקדים מולי
בחום המחניק של החדר. שחור. נמלטים כשרואים את פני. צווחים.
תתייאשו.
אני לא יוצאת. אל תשלחו יד.
לא תבינו.
לא.


שלושה ימים קודם לכן

בשש בבוקר אבי כיבה את האורות במועדון.
עמדתי בכניסה החיצונית, עטופה במעיל בצבע קרם עם פרווה סינתטית
נשפכת לכל האורך שלו. האוויר הקפיא לי את הפנים. ניסיתי לטמון
את הסנטר בצווארון החם אבל לא יכלתי לראות ככה מתי אבי יוצא
לנעול את הדלת. ערפילים כחולים קפואים חגו סביבי, נתפסים לרגע
במעיל ונעלמים. קר.
העברתי משקל מרגל לרגל במהירות, מנסה להשיב חום לגופי. צליל
הטחת המנעול הכבד בדלת הברזל של המועדון הסבה את פני, מחייכת
לאבי, הבעלים.
- הי, זהו? שאלתי.
- כן, עוד לילה נגמר.
- סוף סוף.
- דווקא היית טובה הלילה, אבי חייך חיוך קטן וערמומי.
- ממש כשרון.
- אל תזלזלי ריבי. הרבה בנות יצאו מכאן עם כל מיני אופציות.
- או עם כל מיני שועלים.
- מה אני אגיד לך - זה לא כזה עתיד גרוע. מה רע בכסף תגידי?
בבעל שמסוגל לקנות לך איזה תכשיט פעם בשנה, קיבלת פעם משהו כזה
ממוטי?
- טוב עזוב, קיצצתי את השיחה. זה עמוק מידי לשש בבוקר, אמרתי
והידקתי את רצועת התיק שלי לכתף. בוא נלך.
עברנו אל החניה האחורית של המועדון. המגרש עליו עמדנו היה פעם
אגודה כזו של פנסיונרים, שסיפקה להם חוגים ולימודים. בשלב
מסוים נגמר החברה שתרמה להם כל שנה סכום עגול וגדול נסגרה,
והיום, כל מה שהמגרש מסוגל להניב מתוכו זה רקדניות עירומות
בארבע בבוקר.
גם לזה יש דורשים.
גם לפה מגיעים לפעמים זקנים.
המכונית הכחולה כהה של אבי נשארה אחרונה בחניה, בודדה באזור
המקומות השמורים. הוא לחץ על השלט הקטן שהוציא מהכיס והמכונית
הבהבה וצפצפה פעם אחת. רצתי אל המכונית ונכנסתי ראשונה, סוגרת
אחרי את הדלת בחוזקה. אחרי שניות ספורות גם אבי הגיע והכניס
איתו משב רוח צונן חדש אל המכונית. אני היחידה שהוא מסיע הביתה
בבוקר. כל שאר הבנות מתפזרות בעצמן עם האוטובוס הראשון. למעטות
מהן, כמו דקלה וסווטלנה יש מכונית.
אני בין הישראליות היחידות שעדיין רוקדות במועדון. השפה הרשמית
המדוברת בחדר האחורי של הבנות היא רוסית. אולי בגלל זה יותר קל
לאבי דווקא איתי. הושטתי יד למושב האחורי והעברתי את חבילת
הטישו אל הברכיים שלי. שמתי שניים בכיס, שיהיה, ובאחד קינחתי
את האף. אבי לקח אחד וניגב את היד השמאלית שלו. משהו עליה היה
רטוב.
את היום הזה התחלתי אתמול באחת עשרה בלילה. רקדתי שלוש שעות
כמעט רצוף, עשיתי הפסקה של שעה וחצי, ואחרי שאבי הלהיב שוב את
הגברים שבמקום, הם קיבלו אותי שוב במחיאות כפיים ושריקות. אחרי
לילה כזה רוב הנשמות משתתקות, ואבי ואני לא החלפנו עוד מילה עד
שעצר בפתח הבניין שלי ברחוב לילנבלום. נתתי לו נשיקה זריזה על
הלחי והוצאתי את המפתח לדלת הראשית.
זה הרגע האהוב עלי בכל חיי.
אני בפנים. אני מוגנת. הכל שקט.
רק לרגע, עדיין עומדת בכניסה. אפורה וריבועית מתחת למעיל
הפרוותי. מכנסיים שחורות וסוודר תכלת. לא חוטיני אדום ולא חזיה
שחורה. לבנים פשוטים. נקיים. ריבי כמו שאמא שלי ילדה אותה.
הבטתי לאחור, עוקבת אחרי גב המכונית הכהה מתרחקת ולבסוף פונה
ימינה לרחוב הראשי. עכשיו יכולתי לעלות בשלווה לקומה השניה,
לתת מבט זועם לעליזה בקומה הראשונה, זו שתמיד משאירה את הדלת
סנטימטר פתוחה, ולנעול אחרי בשני מנעולים את הדלת.  
הדירה הייתה אפילה, מריחה ריח קלוש של חומר לשטיפת רצפה. הנחתי
את התיק שלי על השיש במטבח ופניתי למקלחת, מדליקה אחרי את כל
האורות בבית. הרגליים שלי היו עייפות. האדרנלין עדיין פעם
בראשי, בפרקי ידי, באוזני - אבל ידעתי שאני מותשת. יש לי יום
מנוחה אחד עכשיו. עד מחר בבוקר, כשאצטרך להתייצב למשמרת שלי
כנערת קפה במשרד רואי חשבון ברמת גן, אני ארים את רגלי על
הקיר, אתן לראש לצנוח אחורה, לשיער הארוך היפה שלי להתפרס על
הרצפה, ואשן.
מילאתי שני שליש אמבטיה במים חמים. הנחתי מגבת עבה לבנה על
מכסה השירותים ופיזרתי קצת מלח אמבט כחול מהקופסה שקיבלתי בשנה
שעברה. אני אף פעם לא מרגישה באמת את האפקט, אבל התמונה הזו
שיושבת לי בראש, של אמבטיה מוקפת נרות, שמן ועלי ורדים - תמיד
מושכת אותי לנסות שוב, בשביל ההרגשה שלי בפנים. בשביל ההרגשה
שאני משקיעה. טבלתי את רגל ימין, ואת רגל שמאל, ואז התיישבתי
כולי במים. עצמתי עיניים.
אחרי שתי דקות שיעמם לי. אני לא באמת בנויה לפינוקים האלה,
חשבתי. פתחתי את הזרם ושטפתי את השיער. ניקיתי את הפנים היטב
בסבון מיוחד ושפשפתי את המרפקים והברכיים. חשבתי על אמא שלי
פתאום. איך תמיד היא הייתה אומרת לי לשמור על המרפקים שלא יראו
כמו של אישה זקנה. ואני, כמו ילדה חרוצה בשיעורי נגינה, משפשפת
כל יום בליפה סבון וידיים, רודה בכוח על גופי, כדי שחס וחלילה
לא אראה בת שבעים.
ההשגחה הזו של אמא השתלמה לי. אני נראית מצוין לגילי. הגוף
חטוב, מלא במקומות הנכונים, מתגרה. אבי קיבל אותי לעבודה מיד.

את זה היא לא תדע לעולם. היא ואבא שלי בטוחים שמעבר למשמרות
שלי במשרד אני עושה משמרות לילה במוקד של שמירה ואבטחה. אני
עובדת בשתי משרות ומגיע למשכורת של כמעט תשעת אלפים שקל בחודש.
אני לא יכולה לספר לאף אחד שאני רוקדת מול גברים בלילות כדי
להשלים הכנסה. אין ספק. דברים כאלו קורים רק בחורים החשוכים של
העולם. לא במשפחה שלי.
יצאתי נוטפת מהמים, התעטפתי במגבת הנקיה והברשתי את השיער
הרטוב. דשדשתי לחדר שלי באור הצהוב שמילא את הדירה, מודה בליבי
שוב על כך שיש לי אפשרות לגור לבד, בלי שותפים שצריך להתלבש
לכבודם.
התריסים בחדר היו סגורים ממילא. ארגנתי כמה בגדים שהיו זרוקים
על הרצפה בערמה אחת וזחלתי מקצה השמיכה אל תחילתה, נשכבת ברוך
על מצעי הפלנל. נרדמת עוד בדרך. חולמת עם המגע הראשון בבד
החמים.

לקח לי תשע שעות להתעורר בפעם הראשונה.
לחצתי על כפתור ההשהיה בשעון המעורר שלי, מה שמפעיל את האור
הקטן בתוכו, והתמקדתי על המחוגים החמקמקים. השעה הייתה כמעט
ארבע וחצי אחרי הצהרים. הכנתי לי שני טוסטים וסלט. ראיתי חמש
עם אושרת קוטלר, וחזרתי לישון.

בשבע ועשרה בבוקר קמתי ליום חדש. מאוששת ומלאת כוחות. זיכרון
המועדון של ליל אמש כמעט ונשכח. לבשתי חצאית שחורה קצרה, גולף
אפור ומעיל צמר שחור ארוך. לא משהו שיראו עליו כתמי קפה.
התאפרתי בקלילות ויצאתי אל משרד רואי החשבון.
עם פתיחת המשרד, כרגיל, נמצאו שתי המזכירות, זו הראשית והעוזרת
שלה. קרן ואורלי. צחקתי כמה דקות עם שתיהן ואז חיכיתי לפגישות
בהן יהיה לי מה לעשות. זה תפקיד מוזר, אני יודעת, אבל המזכירות
בברגר את סלומון לא הסכימו לעשות קפה בפגישות, זה מעליב אותן,
אמרו, אז במקום שיפוטרו החליטו השותפים העשירים להמציא תפקיד
נוסף במשרד. וכך אני הגעתי. צעצוע חדש. לפעמים עונה לטלפונים,
לפעמים יושבת קצת על הכסא המסתובב מול המחשב.
לרוב מחכה.
ישבתי ליד קרן. כמה רואי חשבון ומתמחים עברו לידי וחייכו אלי.
חלקם טרחו לומר בוקר טוב, חלקם לא. הוצאתי עיתון מהתיק והתחלתי
לפתור את התשבץ היומי. אני לא כל כך טובה בזה. המחשבות שלי
נודדות מהר. במוחי עבר אבי, מסביר לי את התוכנית של הערב
הקרוב. מי עולה ראשונה ומי צריכה להישאר עד השעות האחרונות.
הדקות זוחלות לאט במשרד. בלילה השניות מתחברות זו לזו ופורצות
בריצה מטורפת לעבר הבוקר. כדי להעביר את הזמן בין קפה לקפה
עשיתי רשימה קטנה על גבי העיתון של כל הבנות שרוקדות איתי,
ומיינתי אותן לפי קטיגוריות. אנה, הלנה, טניה ואריאנה היו
היפיפיות של המועדון. תמיד הגברים הכי התלהבו שכשאבי הכריז
עליהן כעל הרקדניות הבאות. דקלה, סווטלנה וסימי היו העשירות של
המועדון, לורה ואנג'י הרקדניות השחורות היחידות. ייבוא מיוחד
של השותף של אבי, שבימים רגילים לא עשה הרבה בשביל העסק חוץ
מלהזרים כספים מידי פעם ולצבוט לאחת הרקדניות בישבן. טיפוס
בנאלי. חליפות מכוערות. מצוי ולא רצוי.
לרוב האנשים קשה לעשות את ההבחנה הזו, בין הבנות לריקוד,
לעירום. קשה להאשים אותם. מהרגע שהגוף משתטח על הבמה, הכבוד
העצמי הולך אחריו. את התובנה העמוקה הזו הסבירו לי ביום
הראשון. הפנמתי.
כך שחייכתי תמיד אל כל הגברים שצעקו לי הצעות מגונות
מהשולחנות, שרבבתי שפתיים בחושניות כדי להגדיל את השטרות
שיזרקו לעברי, והתעלמתי, תמיד, מידיים שניסו לגעת.
בשתיים בצהרים יונתן הגיע למשרד, מתנצל כולו על מכונית שנתקעה
בשלולית ועל שירותי מוסך איטיים. הוא נראה הרוס. דקה אחרי
שהגיע שמעתי את ברגר צווח לקרן באינטרקום שתזיז את יונתן אליו
אחת ושתיים או ש-
אחרי שלוש דקות נכנסתי ושאלתי בנימוס מה ירצו לשתות. יונתן
הרים עיניים טובות, מתלבטות, ואמר שלא ישתה כלום. ברגר ביקש
קפה שחור.
ידעתי את זה.
המטבחון הקטן בקושי הכיל שני אנשים. עמדתי צמודה לרונית מהמשרד
שבקצה המסדרון השמאלי וניסיתי לתמרן כפיות סוכר מאחורי גבה.
ערבבתי את הבוץ השחור שבכוס, נמנעתי מלהריח את הקפה השחור,
ופסעתי בזהירות, אוחזת תחתית לכוס הקטנה בידי השניה.
ברגר לא טרח לומר תודה. לא ציפיתי. יונתן הביט בי שוב, לא
ידעתי אם בזלזול הפעם או בפיזור. שאלתי אותו אם הוא בטוח שאינו
רוצה דבר, ועזבתי את החדר לפני שברגר יתחיל להתווכח איתי.
הפעם רשמתי על העיתון את הדברים שאני יודעת על יונתן: הוא בן
שלושים ושש כמעט, אין לו חברה, הייתה לו חברה פעם, יש לו נטייה
לבלבול, רגשנות, פרנואידיות - אבל כל אלה לא מתבטאים בעבודותיו
והוא נחשב לרואה חשבון מעולה במשרד. לא פעם ולא פעמיים ראיתי
אותו מסתכל עלי בתשוקה חבויה. אני מכירה כל סימן בזה. מכירה כל
עיקול בעור העדין שליד העיניים, ליד השפתיים, בריכוז שמתפשט על
הפנים. סימני הריר על שפתי החיות הרעבות.
זאת השלמת ההכנסה שלי. וזאת אני.
עד שסיימתי את יום העבודה לא ראיתי אותו שוב, ולא חשבתי עליו
שוב. היו לי כמה שעות פנויות לפני עוד לילה במועדון. התכוננתי
נפשית לחזור להיות זונת עלית. כזו שלא נוגעים בה. בובה רוקדת
בתוך תיבת נגינה.
הנחתי בתיק את הבגד שלי ללילה, יחד עם מסיר איפור וצמר גפן,
דיאודורנט ובקבוק מים מינרלים. קבעתי עם דקלה שתאסוף אותי בזמן
עם הפולו שלה.
יש לילות בהם אני מנחמת את עצמי שזו השנה האחרונה שלי במועדון.
שאחר כך אני אמצא משרה מלאה בתור מזכירה בכירה כמו קרן, למשל,
ולא ארקוד יותר לעולם בצורה הזו. אבל הכסף קל. עוברת שנה ועוד
חודשיים ועוד שלושה, ואני עדיין שם. הפיתוי להישאר חזק מידי.
האורות, המחמאות, המוזיקה הרועשת - הכל ממלא לי את הלילה. מה
יהיה לי כשאהיה קרן?  מה יהיה לי ביום? לפעמים גם אני נרגשת
מהריקוד. לפעמים גם אני נסחפת בתוך הצלילים המסנוורים והצעקות.
בפינה קטנה בראשי אני מקבלת את עצמי בדיוק כמו שאני.

בחדר האחורי של הבנות אנג'י ואנה כבר פשטו ולבשו גרביונים
מחוררים, תחתונים שונים וסידורים שונים בשיער. הנחתי את התיק
על ספסל אפור בפינה והוצאתי את הבגד שלי. קיפלתי בצורה מסודרת
את הבגדים שבאתי איתם, התפשטתי מול המראה, נעמדתי עירומה,
לבנה, יפיפה, ושחררתי את הסיכה מהשיער. הבטתי מושפלת, מתפעלת,
מזועזעת.
מה יהיה לי ביום.
אבי נכנס כרוח סערה אל תוך החדר. אף אחת לא טרחה להסתיר את
גופה. הוא קרץ לאנה וטפח על הישבן של דקלה, כולו חיוכים
ומחמאות. האור הצהוב לא החמיא לחליפה הגרועה שלו, והשעון הזול
התנוצץ שוב ושוב אל פני המנורה. מוזיקה רועשת כבר התלהמה בצד
השני של האולם, וכמה אנשים נכנסו ויצאו דרך הוילון האדום
הגדול. צחוק וקללות ברוסית מילאו את החדר הקטן. החלפתי שפתון
עם אנג'י וחזיה מחוררת עם דקלה. בגדים היו זרוקים בכל מקום.
נוזל נוצץ ווזלין לשפתיים עברו מיד ליד, מחליפים נשים ופנים.
ישראל אלפיים ושתיים.
בעוד כמה דקות אבי עמד לקרוא בשם הבדוי שלי. אני פותחת את
הערב. יום שלישי בשבוע, לא יום עמוס מידי. בימי חמישי ושישי
בלילה אחת הפצצות האמיתיות תפתח את הערב. אחת מנופחת כמו אנה
או סווטלנה. כאלה בנות שמקבלות קרדיט לא להגיע באמצע השבוע.
מתחתי את הגרביון השחור המחורר כמעט לחלוטין על הרגליים שלי
וסידרתי את השדיים בחזיה שהרימה אותם כמעט עד לצוואר. ההיררכיה
לא פסחה עלינו. מקומה לא נפסח גם בחורים החשוכים של העולם,
מסתבר.
שניה לפני הוילון האדום נעצרתי, נשמתי, סידרתי בפעם האחרונה את
האיברים הדחוסים בבגד הקטן, ויצאתי לאור המסנוור, למוזיקה
שסיממה לי את האוזניים, לגברים הצועקים, להליכה הבטוחה קדימה
על הבמה, לעמודים הדקים הפזורים עליה, לריקוד. מסוחררת, נופלת,
קמה ומשתטחת, מוארת, מפזרת את השיער על הגוף על הצוואר על
השדיים, הכל אדום, צהוב, כחול, נאבקת עם המוזיקה על הרצפה, עם
הידיים המושטות המתחננות השטרות רוקדת רוקדת עפה-
יונתן.
שם, מאחור, בשולחן השלישי מימין ליד אלי ודדי, הגברים הקבועים
של השולחן. ראיתי אותו שם פעם? לא, לא יכול להיות. הוא מעולם
לא היה פה. לא להסתכל. לרקוד. לסמן איכשהו לאבי. הוא ראה אותי
זה בטוח. זיהה? זה הוא שלחש עכשיו משהו לדדי? הוא הבין?
יונתן!
מתנשמת בחדר האחורי, הבנות הרגיעו אותי. זה קורה לכולנו. רואים
אנשים מוכרים לפעמים במקום הזה. גברים הם גברים והם יהיו במשרד
כמו במועדון, אמרה אנה במבטא רוסי. יום את עושה לו קפה ויום את
עושה לו לוחץ בביצים, ככה זה, דקלה ליטפה את השיער שלי. עוד
רגע היא עולה לבמה ובינתיים משחקת בידה השניה בכפתור הרדיו.
התחנה האזורית משמיעה שיר של דני רובס. כמה רחוק.
לא ידעתי איפה להניח את עצמי, את המחשבות שלי. כבר הייתי עטופה
במעיל, מוכנה לעזוב ברגע שאבי יאשר. אם יונתן ישלם את מחיר
החשיפה, אני אאבד את העבודה במשרד, ידעתי שאצטרך להמציא תירוץ
לאמא ואבא.
עוד לא ידעתי מה עומד לקרות מחר.

הגעתי למשרד בשתיים עשרה בצהרים, כמו בכל יום אחרי לילה
במועדון. בלי איפור, שיער אסוף, פנים עייפות וקשות. כוס קפה
אחת. כוס קפה שניה.
בשלוש קולו של ברגר מילא את חלל הקבלה, דורש את יונתן אצלו תוך
ארבע שניות.
הוא חלף על הכורסא בה ישבתי בלי להסתכל עלי.
אחרי חצי שעה יצא עייף, עצבני. הפעם נעצר לידי ושאל בנימוס
קריר אם אני יכולה לבוא רגע למשרד שלו. שיחת ההבהרה הזו כבר
הייתה מנוסחת לי מהבוקר בראש, ותיארתי לעצמי בדיוק כיצד יראו
הדברים. כיצד יבקש שלא אומר דבר וכיצד יאמר שבכל זאת זה לא
מכובד שאחת כמוני תעבוד במשרד. ידעתי איך אתנגד, איך אצעק
עליו. איך זה לא יועיל.
יונתן נתן לי להיכנס ראשונה אל החדר, וסגר אחריו את הדלת, נועל
אותה שלא יתפרץ אף מתמחה חרוץ באמצע השיחה.
- מה שלומך? שאל במלאכותיות.
- בסדר, מה איתך?
- קצת עייף.
- זה מובן, אמרתי.
- אז כמה זמן את כבר רוקדת בזבל הזה? שאל, קוטע אותי בחדות.
התיישבתי על הכיסא, מבולבלת, נבוכה. כל התכנונים נעלמו ממוחי.
רציתי גם אני.
שתקתי.
יונתן התקרב והתחיל ללחוש באוזני: את אוהבת שרואים אותך
ככה....? זה עושה לך את זה...הא? תגידי! כמה זמן את כבר זונה
כזו, כמה? תגידי!
- די! צעקתי צעקה חלשה, זה לא עניינך יונתן. אנחנו נסגור את
הנושא עכשיו. גם אתה לא היית צריך להיות שם!
- אני דווקא חושב שכן, זונה! יונתן פשוט עמד שם, צועק, קולו
החד ננעץ באלפי רסיסים בגופי.
קמתי מהר מהכיסא ופניתי אל הדלת, לא מוכנה לספוג יותר את
המילים האיומות, המסגירות. את השפתיים שלו נפתחות ונסגרות ברשע
נוטף, שחור. אני לא זונה! אני לא! זה רק בשביל כסף! אף אחד לא
נוגע בי! תוריד את הידיים שלך ממני!!! יונתן כבר אחז בי, מפיל
אותי על השטיח הכהה שכיסה את החדר. הקול שלי נחנק, נסגר, נדם.
רק תשתקי. כף יד חזקה סגרה על השפתיים, סגרה על האף - לנשום!
ככה את אוהבת את זה, זונה?! אוהבת שגברים רוצים לזיין אותך
ככה?! נאבקת זזה נחנקת בגדים מוסטים, עפים, נקרעים. אין
להשתחרר. אלוהים. זונה. כבר ראיתי אותך כמה פעמים. כמה רציתי
לזיין אותך. הגוף כבד עלי, מועך, נכנס, מחלל. זונה! ככה תקבלי
את זה! נדחס ונכנס לוחץ לשטיח, לחישות איומות, ממלאות, זועמות
מתנגשות בצעקות מוחנקות, כאב, השפלה, הכל מתלקח, שורף לי,
תשתקי! יוצא, ונכנס, לא מוותר, רק תשתקי, אל תאמרי מילה. את
זונה. תישארי זונה. ככה תקבלי, ככה, ככה תקבלי, ככה....

ועכשיו חושך.
אני לא אצא מכאן לעולם. לא, אל תשלחו יד. אני לא רוצה. אני לא
יוצאת.
הנה בא הקול שלך שוב. אני מזהה אותו. בוקע לתוך ההגנה שלי.
לתוך המעטפת החמה והרטובה שלי. לוחש, מנסה לגעת. לא! גם את!
תתרחקי. חושך לי. רק תשתקי.
לא תבינו. לא. מה שנגרם לכם עכשיו זה אפס! מה הצעקות שלכם
לעומת מה שבי. מה הכאב שלכם לעומת ההרס האיום שלי. קבורה. מתחת
לשמיכה. מצאתי עט. כותבת בעיוורון על דף מקומט. אני לא רואה
כלום. אל תנסו להיכנס אל תנסו להציל אל תנסו לדבר איתי. כל
הצלילים עמומים, חודרים, נמשכים. כולם מרקדים מולי בחום המחניק
של החדר. שחור. צווחים. תתייאשו.
אני לא יוצאת. אל תשלחו יד.
לא תבינו.
לא.