נחנקתי. צעקתי עליהם שיפסיקו. הם לא התייחסו אלי, רק המשיכו
לצחקק להם בהנאה. אמרתי להם שהם מכאיבים לי, והם רק התשעשעו
מזה עוד יותר והמשיכו לצחוק. לא יכולתי לראות אותם, ביגלל
הכיסוי הנוראי שכיסה לי את העניים, אבל הרגשתי שהם נועצים בי
מבטים וצוחקים. הייתי קשור ונורא כאב לי. לא יכולתי לינשום.
הכרתי כל אחד שהיה שם בחדר. זה היה אמור להיות מעין משחק משעשע
"התעללות בחבר". ידעתי שגליה שם, וידעתי שהיא הטובה מבין כל
החברים שלי, ידעתי שהיא תעזור לי. צעקתי לה "גליה, גליה הם
מכאיבים לי! תגידי להם שיפסיקו בבקשה!" בכיתי. גליה שתקה,
הרגשתי את זה, ידעתי את זה. וכולם המשיכו לצחוק.
פתאום הרגשתי הקלה, הפסיק ליכאוב לי. לא ראיתי כלום, לא שמעתי
כלום. זה היה מפחיד. כל זה היה בערך כמה דקות, ואז חזרתי
לעצמי. הרגשתי כאב נוראי בחזה, הוא הלם בי בכח, לא יכולתי
לסבול את זה. שמעתי שוב פעם את חברים שלי. הם כבר לא צחקו, הם
צעקו:
"גידי, גידי אתה בסדר, גידי תענה". יכולתי לראות אותם, הם היו
כל כך מודאגים. ואני רק אמרתי להם "אני בסדר אני בסדר אל
תדאגו, יאללה בואו נלך". והם לא שמו לב אלי והמשיכו לצעוק
בשמי.
ראיתי, שמעתי את גליה פורצת בבכי ובורחת מהחדר החשוך והמסריח
שהיינו בו.
כולם שתקו, ואני, אני נעלמתי.