הוא היה מהסוג הזה של האנשים. כבר מאז שהיינו קטנים, הפרצוף
היפה, הציונים הטובים. במסיבות הראשונות של כיתות ד' וה' הוא
תמיד היה אהוב הבנות. בחטיבה הוא היה אתלט מעולה, שחייה
וכדורסל בעיקר.
בכל מקום שהלך הותיר אנשים פעורי פה. אני יודע, תמיד הייתי שם
מאחוריו.
אני הייתי הצל של הצל שלו, נשרך איפה שהוא מאחורי הצל המואר
הזה.
אהבתי אותו ושנאתי אותו, אפילו עם הצל שלו בקושי הסתדרתי.
מטר וחצי של בטון, זה מה שנותר ממנו. המיקום שמצא לעצמו עד
שיגיע ההוא עם החמור הלבן היה יפיפה. הר פסטולי בירושלים.
ליד הקבר שלו הונחה הכומתה האדומה שלו, על עץ ננסי של איזה זן
נדיר.
הוא היה בסיירת צנחנים ועלה על מטען.
הצל היחיד שנותר ממנו היה צילה של המצבה הקרה, הלבנה.
לך תשתרך אחרי צל של מצבה... קיבינימט.
אחי הצעיר, הקטן.