אלוהים הניב חיים,
על הטס הנכסף.
מימש את העולם וכיסופיו,
והיה לנו כאב.

הוא פתח אל לבו שלוש דלתות,
ואלפי חריצים,
כל השבילים גורמים לנו לתהות,
היכן הם מסתיימים.

רצה הכח הבלתי נשלט,
הבלתי נראה,
והבלתי מוחלט,
לדעת שבבת אחת,
הוא יכול לגעת,
בכל כך הרבה,
בזכות כל כך מעט.

רצה הוא להפיק את המיטב,
וזרעים שתל,
בשדה, בתוך הלב, דרך המשגל.

והשיג הרבה יותר,
השיג ראות שונה,
השיג לו שם אחר.

והשיג לו גם שנאה,
דרכה מומשה האמונה,
כל אחד חושב אחרת,
שום דבר לא השתנה.
רק אותה סיפרות שמדוברת,
כאשר עוברים את סף הדלת.

כשאלוהים ראה שלבו נשבר,
בין יותר מידי דלתות,
בין מעבר, למעבר;

הרגיש שזה פשוט קשה מנשוא,
ליציר רגיש כמותו,
להשאר שם ולראות,
איך נכדיו נלחמים במלחמתו.
ממשיכים ומנסים לרצות אותו,
בכך שהם מוסיפים עוד חוק לדמותו.

אז הלך לו,
וזה לא היה קשה,
כי ידו בכל,
וידינו בכל זה.