חלק א'


איש צבעוני
לוסידיטי המשיך לצפות בתוכנית השנואה עליו ביותר, תוך כדי שהוא
פולט צרחת זעם מדי כמה שניות, עד שנשמעה צרחת הטלפון. לוסידיטי
נהיה אדום מכעס, קם באגרסיביות תוך כדי העפת הספה אחורה, הלך,
וטרק את הטלפון ברוורס. "אני עסוק!!!", הוא צווח, ובכך לא שמע
את דלת הבית הצהובה נפתחת ונסגרת חרישית. מהעבר השני נשמע קול
של בחור עם משקפיים, חולצה אפורה ומכופתרת, עניבה חומה, גרביים
שחורות ועבות, מוס בשיער ואמא בשם נרין. "אני חושש שזה עניין
דחוף, מר, אה... סוריניטי. עניין דחוף ביותר. ואני חוזר
ומזהיר... הישמר מאור הכוכבים הזהובים... הישמר. צהריים
טובים". מהעבר השני נשמע צליל דק של ניתוק, ולוסידיטי קרע בזעם
את חוט הטלפון. "ארור היום...", הוא התחיל למלמל, אבל לא ידע
איך לסיים את המשפט. לאחר שלא מצא סיום נאות, בעט בזעם בקיר
האדום בדרכו להביא שקית קרח בשביל הבוהן שלו, שכמעט ונשברה
מעוצמת הבעיטה.
פתאום ירד גשם חזק. ברק היכה, ולוסידיטי חש את עצמו נופל.

קיר אדום, דלת צהובה
"ארור היום בו נולדת", בישר לוסידיטי לשיערו, שהביט עליו במבט
מתנצל, ומיהר ללכת ולצפות בתוכנית השנואה עליו, שעמדה להתחיל
בכל רגע. לוסידיטי ישב על כורסא ירוקה באמצע סלון, צופה בזעם
בתוכנית הטלוויזיה השנואה עליו ואוכל ביגלה עבש וישן מתוך
צנצנת ענק, עד שפתאום, באמצע המאבק בין השיניים לביגלה, שהובע
באמצעות קראנצ' ענקי - נשמעה דפיקה קלה בדלת הכניסה הגדולה
והצהובה. הפעמון ליד דלת הבית היה שבור. הוא נשבר לאחר פעם אחת
בה פתח לוסידיטי את הדלת בעצמה כזו, שלפעמון בצדה לא נותר אלא
להשבר. אחרי כמה שעות של נסיונות הוא הצליח לתקן אותו, אבל אז
שבר אותו שוב כשהגיע למסקנה שהוא רק יזמין עוד אורחים אל הבית.
"מה?!", צרח לוסידיטי בזעם בלתי נשלט, ולא היתה תגובה. הוא
חיכה כמה שניות, ואז הנמיך את הטלוויזיה. קול דק של מעטפה
מועברת מתחת לדלת נשמע, ואחריו, צעדי רגליים קלילים הולכים
ונעלמים. לוסידיטי התעלם מהמכתב, והגביר את עוצמת הווליום עד
שקירות הבית האדומים רעדו מאימה. הוא המשיך לצפות בתוכנית
השנואה עליו ביותר, תוך כדי שהוא פולט צרחת זעם מדי כמה
שניות.

תסכול
"לעזאזל, לעזאזל!!! מסרק ארור, אם לסרק אתה לא מצליח אז מה
הטעם בקיום שלך בכלל?!", לוסידיטי צרח, וזרק את המסרק שהתעופף
במהירות עצומה עד שפגע בתמונה מגעילה של אישה מכוערת שהיתה
תלויה על הקיר האדום. השיער הארוך שלו תמיד הסתובב בחופשיות,
שמאלה, ימינה, למעלה, למטה, קדימה, אחורה, הכול ביחד,
ולוסידיטי ניסה לארגן אותו בכיוון אחד, איזה שלא יהיה, עד
שהתייאש ושבר את התמונה השנואה עליו. בסוף החליט לוסידיטי לתת
לשיער, שלא היה אלא מקבץ של שבעה סוגי תסרוקות שונים בשבעה
סוגי שיער שונים, להשאר כמו שהוא - סחבה מרופטת. "ארור היום בו
נולדת", בישר לוסידיטי לשיערו, שהביט עליו במבט מתנצל, ומיהר
ללכת ולצפות בתוכנית השנואה עליו, שעמדה להתחיל בכל רגע.

קיר צהוב, דלת אדומה
"ארור היום בו נולדת", שמע זד קול מוזר ממלמל. הוא הביט בפריק,
שהחזיר לו מבט מבולבל. שני המכשפים עמדו, כחולי ברדס מקושט
כוכבים זהובים, מול הדלת הענקית והאדומה של הבית הגדול הצהוב
והרועש. "שננסה שוב?", שאל פריק.
קול קראנצ' ענקי נשמע מבעד לקירות הבית הצהובים, וזד דפק בדלת,
בעוד פריק עדיין התעקש לנסות שוב את הפעמון. הפעמון ליד הדלת
האדומה והענקית היה שבור, אך לא היה די בכך בשביל למנוע משני
המכשפים לשוב אל הבית הגדול והצהוב יום אחר יום. "מה?!", צרח
הקול הצרוד מהעבר השני, ופריק עמד לצרוח בחזרה, אלא שזד היסה
אותו. הוא חיכה כמה שניות, הקיש בבהונותיו, ולפתע שקט הבית. זד
הוציא מכתב מברדסו הכחול, והעביר אותו מתחת לדלת. מיד
לאחר-מכן, הקיש במקל הקסמים שלו, ושני המכשפים נעלמו חיש קל
לאחר שהלכו משם בצעדי רגליים קלילים. עם עזיבת כוחו המאגי של
המכשף זד, חזרו הרעש והצרחות לבית הגדול הצהוב והמוזר.

איש אפור
האיש האפור ישב בכסאו, וצפה בתוכנית האהובה עליו, תוך כדי שהוא
מחייג בטלפון. לאחר כעשרים שניות, שמע האיש האפור את שפורפרת
הטלפון מהעבר השני מורמת בפראות. מהעבר השני נשמע קול של בחור
צנום עם חולצה ירוקה בעלת כתמים כחלחלים במקומות הנכונים,
גרביים בגוונים שונים של כתום-ורוד, שיער מפוזר ואמא שנטשה
אותו בגיל 3. "אני עסוק!!!", צווח הקול. "אני חושש שזה עניין
דחוף, מר, אה...", פתח האיש האפור בדיבורו, ומיהר לבדוק בטפסים
שהיו מונחים באופן מסודר על שולחן העבודה שלו, מהו שמו של האיש
עמו הוא מדבר . "סוריניטי", אמר האיש האפור, בעודו טועה בהגיית
השם "סרניטי". "עניין דחוף ביותר", הוא המשיך. "ואני חוזר
ומזהיר...", הוסיף האיש, "הישמר מאור הכוכבים הזהובים...
הישמר. צהריים טובים". האיש האפור לחץ על כפתור הניתוק, וצחק
קלות. הצחוק התחזק אט אט, והתווסף לו הד עצום, עד שלבסוף נהיה
לאחד עם קול הרעמים והגשמים שהתרסקו בעוצמה על העיר שמתחת
לרגליו.



חלק ב'


תשובה
ארור היום..." החל למלמל. "ארור היום... שאני, ש...
לעזאזל!!!", צווח לוסידיטי, שמצא את עצמו בתסבוכת נוספת, ומיהר
להביא עוד שקית קרח. לוסידיטי עמד דקות ספורות, מצמיד את שקיות
הקרח לאצבעותיו הפגועות - בוהן רגלו הימנית, שנפגעה מהבעיטה
בקיר, אצבע ידו הימנית, שנפגעה כאשר נטרקה עליה דלת הכניסה,
ואצבע יד ימין נוספת עליה טרק לוסידיטי בטעות את דלת המקפיא.
לפתע, בעודו נאנק מכאבים, הביט החוצה בתמהון, מבעד לדלת הבית,
שהיתה פתוחה אל מול עיניו לראשונה מזה שנים. העולם שנגלה
לעיניו היה מלא בגוונים שונים של אפור וחום דהוי. הרחוב היה
שומם מאדם, ורק נשמעו מדי פעם הרעמים השקטים, הגשם המתרסק
באיטיות על האדמה הטחובה, וצליל העלים הנבולים המסתבכים ברוח
הנושבת בזעם מאופק. לאט לאט נכנס לוסידיטי אל מחוץ לבית. הוא
הרגיש את הרוח ההולכת ומתחזקת מנסה לקחת אותו איתה, את שערות
ראשו מנסות למשוך אותו למעלה יחד עם הרוח, ואפילו את החולצה
הירוקה בעלת הכתמים הכחלחלים במקומות הנכונים מנסה להתעופף
למעלה. לפתע חש לוסידיטי את הרוח מרימה אותו באוויר, ומיהר
לאחוז בחוזקה בידית הדלת, מופתע לגלות שצבעה הוא אדום, ולא
צהוב כפי שחשב תמיד. הוא הביט כלפי מעלה. הבזק ברק השתקף
בעיניו. השמיים האפורים והענניים הלכו והשחירו, תוך כדי
שהסתובבו סביב עצמם במעין מחול שטני, כאשר ברקע התנגנה שוב
ושוב ללא הפסקה אותה מוזיקה איומה ובלתי נסבלת, ששילבה בתוכה
צווחות זוועה וזיופי כינורות. לוסידיטי יכל להבחין גם בקלידי
פסנתר לא מכוון, מתנגנים בזעם, עוצמה וטירוף, שהשתלבו עם רעמי
הברקים ותכונת השמיים המתגברת. העננים החלו מאכלים בתוכם אנשים
מרקדים בעליצות, בעלי-חיים גועים ונוערים באימה, ספרים
מרופטים, טלוויזיות הרוסות, רהיטים עתיקים, וכל מיני חפצים
שונים ומשונים, אותם לא יכל לוסידיטי לתאר. בו במקום נשבע
לוסידיטי לא להכנע לשמיים. "צריכה להיות דרך לעבור את התחבולה
השטנית הזו", חשב לעצמו.
לפתע, מבעד להמולת השמיים ההולכת ומתחזקת, החל להבחין בקול
חרישי של מוזיקה אחרת, שהחלה להתנגן בהרים הצפוניים שנגלו
לעיניו, מבעד לעננים. הוא זרק את שקיות הקרח, סגר את דלת ביתו,
וידא שחצי-המכתב עוד בכיסו, והחל לנדוד כנגד הסופה האפרורית,
לכיוון צלילי המוזיקה שאיימה להפיל את השמיים.

אויר נכנס
בדרכו אל מחוץ לחלון הבחין שמיץ החתול בכתוביות הטלוויזיה
שהתרוצצו בפיזור דעת, ובאנשים בקהל, שמחאו כפיים בעירפול חושים
בעוד המנהיגה שלהם מקפצצת ביניהם בריחוף שנבע ממחסור עצום
באיבר פנימי חיוני בראש שלה. שמיץ רצה לגחך, אך היה חתול ולא
הבין דבר, מה גם שבדיוק היה בדרכו לפגישה חשובה עם שיח יבש
ועוקצני שעמד מחוץ לבית הצהוב בעל הדלת הגדולה והאדומה.
לוסידיטי הסתכל על הדלת הצהובה, בה לא נגע כבר שנים. הוא הרגיש
את כובד משקלה של ההחלטה המתבקשת נחה על כתפיו השבריריות. ברגע
של אומץ הוא שם את חצי המכתב בכיסו, פתח את הדלת, ועמד על הסף.
השמיים האפורים הסתכלו עליו במבט מאיים. אוויר רב פרץ לפתע אל
תוך ראותיו ושיערו, וכמעט שהפיל אותו אל הרצפה. לוסידיטי זעף.
"ארור היום..." החל למלמל. "ארור היום... שאני, ש...
לעזאזל!!!", צווח לוסידיטי, שמצא את עצמו בתסובכת נוספת, ומיהר
להביא עוד שקית קרח.

פיתוי
פתאום ירד גשם חזק. ברק היכה, ולוסידיטי חש את עצמו נופל.
"חתיכת אפס!!!", צווח לוסידיטי, והתנפל על ברק, שהתחמק מזינוקו
של לוסידיטי, שלא הצליח להתחמק מהתחמקותו של ברק, ובזאת נפל
בשנית ארצה, כאשר ראשו נחבט בדלת הברזל הצהובה של ביתו.
"תרגע", אמר ברק, "זאת היתה סתם טפיחה על השכם... מה נפלת כל
כך?...". "הבוהן שלי כואבת...", מלמל לוסידיטי. "איבדתי...
איבדתי שיווי משקל...", אמר, אך לא בשיחתו עם ברק התמקדה תשומת
ליבו של לוסידיטי. עיניו היו נתונות למכתב שהיה מונח מתחת
לאפו, בין שתי עיניו, חבוי בתוך שערותיו המפוזרות, שהיו מוטלות
על הרצפה. הוא השתעשע מעט במחשבה. הרהר בהסתייגות, ואז הושיט
את ידו קדימה באיטיות. לאחר מכן משך אותה אחורה בכעס. כבר 8
שנים, אותה שעה, אותו המכתב, והוא עמד בזה. "אבל... אבל עכשיו
זה כל כך קרוב", חשב לוסידיטי. "אולי... אולי בכל זאת...". הוא
הרהר עוד כמה שניות, הושיט את ידו קדימה ואחורה, קדימה ואחורה,
עד שלבסוף רעדה זו האחרונה במקומה, ולא ידעה מה לעשות עם עצמה
מרוב בלבול. "...ומאז, הפסקתי לאכול כל מה שאפילו נגע בו כל
סוג של חציל", סיים ברק את סיפורו. "בכל מקרה, רק קפצתי לתת לך
את שמיץ. תודה שאתה מסכים לטפל בו בשבילי עד שאחזור. אוי, תראה
את השעה... טוב. אני חייב ללכת", אמר ברק, והמשיך לעמוד לצד
לוסידיטי במשך כמה שניות. לוסידיטי פסק מהתלבטויותיו, ונאנח
ביאוש. "אם אתה רוצה ללכת, לך. החלון פתוח בפניך", סינן
לוסידיטי, וחזר להביט במכתב. "תמיד היית בחור משעשע", ציחקק
ברק. הוא חבט בשכמו של לוסידיטי, שבתגובה השתטח בכאב על הרצפה
האדומה. ברק פתח את הדלת הצהובה שפגעה בעוצמה באפו של
לוסידיטי, דרך על שערו המבולגן שהיה מפוזר על הרצפה, יצא
החוצה, וטרק בעדינות את הדלת האדומה על אצבע ידו של לוסידיטי,
שנשברה קלות.
"אפס...", מילמל לוסידיטי, ופנה בחזרה אל המכתב, רק כדי להווכח
שרק חצי ממנו נשאר בידו. לוסידיטי מיהר להביט מבעד לרווח הקטן
שבין הדלת הצהובה לרצפה האדומה, ויכל לראות את החצי השני של
המכתב דבוק לסוליית נעלו של ברק, שהספיק לגרור אותה כמה מטרים
לפני שזו התעופפה בקלילות הרחק אל מעבר לטווח ראייתו המוגבל של
לוסידיטי. לוסידיטי נאנח. ואז חש תחושה עצומה של זעם בלתי
נשלט. הוא, קם, ניער את עצמו, והביט בשמיץ במבט מאשים. "נו, מה
עכשיו?", שאל לוסידיטי. שמיץ לא ענה, עקב חוסר המזל הכרוך בעצם
היותו חתול. לוסידיטי המתוסכל איבד שליטה, ואלמלא היה רק חתול,
היה יודע שמיץ כי הוא זה שעומד לשלם על כך.

אויר יוצא
תוכנית הטלוויזיה הסתיימה. האיש האפור קם מכסא המנהלים האפור
שלו, והביט אל קירות חדרו, צבועים בצבע אפור. סביבו לא היה
דבר, מלבד שולחן עבודה, מכשיר טלפון, טלוויזיה וחלון. לא היתה
דלת בחדר הקטן. לפתע נפל האיש על כסאו. הוא חש בדבר מה, קטן,
לוהט, עובר דרכו ויוצא החוצה, משתלט עליו לאט לאט בתזוזות
מהירות. התחושה הלכה והתעצמה, כמו דקירה הולכת ומעמיקה. קירות
החדר השחירו, עיניו של האיש שינו גוונים אפרוריים של אדום,
וכאב נורא של בגידה תקף אותו. זעמו השתלט עליו. הוא התקדם אל
עבר חלונו בצעדים איטיים וגוססים, והביט מטה במבט מאיים. עיניו
בערו בזעם. הוא הוציא אוויר רב מראותיו, וצחק בלגלוג. "אם זהו
רצונך", מלמל בטירוף. "אם זהו רצונך, אם בזאת בחרת, הרי שלא
אעמוד בדרכך. סופי הוא סופך", אמר, וצרח בזעם. הרצפה מתחתיו
בערה באש בגווני אפור. האיש האפור הלך ונשרף אל תוך האפרוריות,
עד שהוא והחדר כולו התמזגו יחד עם גווניה האפורים-שחורים של
הסופה שיצאה מהממלכה העליונה, ואיימה להשתלט על עולם הביניים.

שאלה
"ובכן?", שאל המכשף הגדול בעל הברדס הזהוב והכוכבים הכחולים.
זד ופריק הביטו אחד בפני השני, ושני עננים קטנים בצורת סימני
שאלה התנופפו מעל ראשיהם.
"ובכן?! האם הוא ענה הפעם?!", שאל המכשף הגדול, בתקווה גואה
וזעם מתגבר.
"כבודו...", החל זד לדבר. "זוהי כבר הפעם ה-2887 שאנו נשלחים
לאותה משימה ב-8 השנים האחרונות... ולא שיש לנו התנגדות כלשהי
להמשך ביצועה, אדוני, כלל לא", אמר בעוד פריק הנהן בראשו
לשלילה בהסכמה, "אך כבודו לא יכול להמשיך ולצפות באותה תקווה
והתלהבות שהפעם תניב משימתנו תוצאות שונות...". "הוא סירב, אם
כן?...", שאל המכשף בחשש. "כן, כבודו", ענה זד. "חוששני שגם
הפעם לא נענתה בקשתנו". פריק תקע את מרפקו בעוצמה בתוך צלעותיו
של זד. זד הביט בו בזעם. "עמדתי להגיע לזה!", הוא צרח, הכה
בפריק במטהו, והפך אותו לארטישוק ענק.
"עם זאת, כבודו", המשיך זד, "הפעם לא הסתפקנו רק בדפיקת דלת".
"אני מקווה שלא פרצתם פנימה!!!", צרח המכשף הגדול בזעם "הרי זה
נוגד את החוק האתי הראשון של גילדת המכשפים של אנלדור!!!" -
"לא, לא, כבודו, כמובן שלא!" הזדרז זד לעצור את פרץ דיבורו של
המכשף. "אני וידידי פריק מודעים היטב לחוקי הכת...", אמר,
והביט באכזבה בפריק, שעשה פרצוף של ארטישוק. זד נאנח, הרים את
מטהו, והכה בפריק, שהפך לארטישוק עם עיניים. "עם זאת", המשיך
זד בדיבורו, בעוד עיניו של פריק מבצבצות בבילבול, "הפעם השחלנו
מכתב מתחת לדלת האדומה והענקית, בו כתבנו את כל הפרטים שביקשת
מאיתנו למסור למי שמתגורר שם... נקווה שהוא לא יעמוד בפיתוי,
ויפתח את המכתב". לפתע קפץ הארטישוק המבצבץ אל עבר צלעותיו של
זד, והתנגש בהן בחוזקה. זד כיווץ את עיניו בכעס. "עמדתי להגיע
לזה!!!", צרח זד, והיכה בפריק במטהו. אחר-כך היכה בפריק פעם
שניה, ושלישית, ורביעית, עד שהפסיק אותו המכשף. "אני חושב
שהכאבת לו מספיק!!!", צעק מונס המכשף. "עכשיו, למה בדיוק עמדת
להגיע?", רטן. "אה... ובכן...", מלמל זד. "רציתי, אה... זאת
אומרת, רצינו..." אמר זד, והביט בארטישוק, שהרים את עיניו
למעלה בתמימות. זד עצר את דיבורו, והיכה בפריק, שחדל
מארטישוקיותו. "פריק, ספר לו", אמר זד. פריק הרים את גבותיו
בפחד, והמכשף הגדול נתן בו מבט חודר בציפיה. "ובכן", פתח פריק
בדיבורו, בעוד זד מאיים עליו עם מטהו, "רצינו לדעת, אה, אם
אפשר... מה בדיוק טיבה של משימה זו?...". זד ופריק עמדו אחוזי
אימה אל מול המכשף הגדול, שהביט בשני המכשפים, וחייך. "תפקידם
של מכשפי-שליחות הוא לתת תשובות לאנשים להם נועדו לסייע, לא
לשאול שאלות", ענה. "כן, כמובן, כבודו, כמובן..." הזדרז זד
להשיב. "כפי שאמרתי, אני וידידי פריק מודעים היטב לחוקי הכת",
אמר, והביט בפריק. פריק, שכבר לא היה ארטישוק, החזיר לו מבט
מלא עליצות. זד רטן, והמשיך בדיבורו. "אך בכל זאת... איך נוכל
לתת תשובות, כאשר אפילו שאלותינו שלנו אינן נענות?...", שאל
זד, והביט במכשף הגדול, בחשש מתגובתו, בעוד פריק מתרחק אט אט
לכיוון היציאה.
מונס קם מכסאו. זד נסוג אחורה באימה, אך ראה כי מונס פונה לעבר
חלון המגדל. הוא הביט אל עבר העולם שלמעלה. ההיכל בו עמדו
שלושת המכשפים היה בקומה העליונה של המגדל, אשר תקרתו היוותה
למעשה את האדמה עליה דרכו יושבי "עולם-הביניים", כפי שכונה בפי
יושבי המגדל. מונס החל לדבר, אך קולו היה שונה. קול מלא צער,
כאב וזעם, תכונות אשר לרוב נותרו חבויות אצל מכשפים גדולים כמו
זה שעמד מול שני מכשפי-השליחות ההמומים. "המגדל הזה...", אמר
בקול רועד, בעודו נוגע באבני המגדל. "אבני הפסיפס הכחולות
הללו... האם ידעתם שהן נוצרו בידי 'המכשף הכחול', מאטאקל,
בכבודו ובעצמו?... כן... אלה היו ימיה הקדומים והיפים יותר של
אנדלור...". זעמו החל לגבור עליו, ותהודת קולו הזועף נשמע
ברחבי ההיכל. "ימים מאושרים, רגועים... ההיכל הזה, תמיד מלא
באנשים, אורחים מכל גובהה של הממלכה... הקירות האלה, בוהקים
בניצוץ תכלת, אפופי עננים...". הוא הסתובב בחזרה לכיוונם של זד
ופריק ההמומים, שהביטו בו בפחד. "אבל היום הכול שונה, לא
כן?..." אמר בנינוחות. "ובכן, כבודו", ענה זד בחיוך מפוחד,
"אתה יודע, זמנים משתנים, כך אומרים, אפילו כאן, כנראה, אה,
פריק?", שאל, ופנה אל ידידו. פניו של פריק נותרו קפואות מאימה.
השתרר שקט במשך כמה שניות, ואז חזר מונס למקומו. "אדוני, אה,
כלומר... כבודו", אמר זד, "רק... לגבי השאלה שלנו... מה...
אה... מה בדיוק אנחנו צריכים מהאיש ההוא, בבית הצהוב והענק?".
"לוסידיטי סרניטי?", שאל מונס, והרהר לעצמו במשך כמה שניות.
"הוא התשובה לשאלה", ענה לבסוף. זד שתק. "איזו שאלה?", שאל
פריק בעליצות, מאחר ולפתע חש בנוח עם השיחה שהתפתחה. זד היסה
אותו במכת חשמל. "איזו שאלה?", שאל זד. מונס חייך. "אתם יודעים
איזו שאלה", אמר. "אוי, תראו את השעה... טוב. אני חייב ללכת",
אמר, הקיש בבהונותיו, ונעלם בענן עשן. זד עמד והביט בתסכול
בענן. "אני חייב ללמוד איך עושים את זה", אמר, ופריק הנהן
בהסכמה. שני המכשפים עמדו בשקט, והביטו בענן העשן שהותיר אחריו
המכשף הגדול, הולך ונעלם באיטיות. הולך, ונעלם, באיטיות. לאחר
שנעלם הענן, הבחין זד בספר מונח על הרצפה עליה עמד המכשף. הוא
היסס מעט, ואז התקדם באיטיות, ורכן לעברו. הספר, כראוי לספרים
עתיקים ומוזרים, היה שרוף בקצוותיו, ומלא אבק. זד נשף על הספר
בחוזקה. פריק, שלא רצה לפספס את התגלית, קיפצץ במהירות אל עבר
זד, ורכן אל עבר הספר בדיוק בזמן בשביל שכל האבק יתעופף ישר אל
תוך פניו. זד הביט בכריכת הספר, בעוד פריק נחנק והשתעל לצידו.
עיניו של זד אורו. "המספר המדויק של כל הדברים בעולם", קרא
בלחש את כותרת הספר. "מאת מאטאקל הכחול". קולם של מכשפי אלרונד
ומנגינת ההמנון שנישאה באוויר קטעו בפתאומיות את חוט מחשבתו של
זד. הוא ופריק קמו כאחד. "בוא, פריק", לחש זד. "זה מתחיל".