אחרי כל הדמעות
ואחרי כל הצער
ועם כל העלבון והכעס
כאילו תלשת את ליבי
כאילו נותר בי חלל
עמום ועמוק- כואב, משתק
גבר חסר אונים
מביט במראה ורואה בבואה
של עצמו- של אהבתו,
של כבודו.
ועם כל הכאב והצער הזה-
כבול אני אלייך
כאילו מתת פתאום והלכת
ואין זאת כי אתאבל על עצמי,
אלא על המימוש
על הנצנוץ באפילה, על טיפת החום שעוד נותרה
בינינו- כשכבינו
ועוד גחלת מלחשת, מסרבת לדעוך.

ואני מזדחל למיטה, לא נכנס
מתהפך, מתחבט
נאבק וחובט ביתוש מזמזם
כל לילה.
וכששיא הלילה מזדחל לאיטו,
עת עפעפיים נסגרים
משרך את רגלי הכבדות,
סוחב את ליבי על גבי
למיטה הקרה- המנוכרה.
איך אפשר לא לישון ולחשוב
איך אדם נעלם, עם מותה
של אהבה.

אם אהבתי אאמין
ומדוע שלא אהבתי,
אם הכאב כה עצום,
אם אינני יכול למחות זיכרונך
למרות חסרונות ועל אף עלבונות.
כי היית בתוכי- כה עמוק
והיית ואינך עוד-
אסורה לאהוב.