הכל היה שליו. דומם. לא נשמע כל רעש. אפילו לא רחש קל. "אפשר
ממש לשמוע את השקט", היא לחשה באזני, ואז נשקה את שפתי. ואני
אז חיבקתי אותה, ושוב התנשקנו, נשיקה שארכה כשתי דקות. "בואי,
אני חושב שזה זמן נהדר למשקה", אמרתי.
ניגשתי לסל הפיקניק, ושלפתי משם בקבוק שמפניה צונן.
"וואו, ממש חשבת על הכל!" היא אמרה.
מזגתי את השמפניה לכוסות.
"לחיי מה נשתה?" שאלה.
"לחיי זה שאנחנו כאן. ביחד. לתמיד. ולעזאזל העולם", אמרתי.
"לחיינו, ולעזאזל העולם", השיבה. כוסותינו נקשו.
גמענו את המשקה, והיא כרכה את זרועותיה סביבי. "אני אוהבת
אותך", אמרה, "ואני מאושרת שאתה כאן איתי. אני לא צריכה אף אחד
אחר ..."
"זה לא נהדר?" השבתי לה, "אני ואת, והעולם כולו פרוש לפנינו.
העולם כולו שלנו. ושלנו בלבד."

עד אור הבוקר רקדנו, שנינו, וקולות לחישותינו היו היחידים
שהפרו את הדממה. אכן, כל העולם היה עתה שלנו. אני והיא. ולא
יחסר לנו דבר. לא יחסרו לנו כל האחרים. ממילא לא אהבתי אותם.
רק אותה רציתי.
"אין אף גבר בעולם שאוהב מישהי כמו שאני אוהב אותך", אמרתי לה.

היא ציחקקה. "בוודאי שאין. אין אף גבר אחר בעולם".
גיחכתי. "אה, אני מתכוון, אין אף גבר, חי או מת ...".
"זה כבר נשמע יותר טוב", נישקה שוב את שפתי.
ולמי בכלל איכפת ברגע שכזה מה קרה לכולם, ולמה רק אנחנו
נשארנו. אלו שאלות שמוטב לא לשאול. ובעצם, ידעתי את התשובה.
הרי נועדנו להשאר ביחד - עד סוף הזמן. אהבה כמו שלנו לא ניתן
להרוג. נכון?

עם בוקר, שבנו הביתה, ונזהרנו לא ללכת בדרך הראשית, הזרועה
גופות, כדי שזעקתם האילמת לא תפר את הדממה.
לאחר שנחנו, היה עלינו עוד רבות לעשות, להכין את עצמנו לקראת
חיים ארוכים ומאושרים ביחד. רק אני והיא. למה בכלל צריך את כל
האחרים?
את האמת, קצת הצטערתי שמירי לא נשארה בחיים. היה לה חזה יותר
גדול, וצחוק קצת פחות מעצבן. אבל, זה לא משנה עכשיו. נכון?