היא פסעה בין עצי היער הירוקים, מפזמת לעצמה שיר עליז. היתה זו
תקופת האביב, והיער היה כולו רוחש חיים. הכל היה צבעוני ופורח,
ופרפרים מרהיבים דילגו מפרח לפרח. אחד מהם נחת על ידה, והיא
התבוננה בו, מוקסמת מיופיו הססגוני, עד שפרח ועף לדרכו. היא
עקבה אחריו במעופו עד שנעלם.
המשיכה ללכת, בצעדי ריקוד קלילים ועליזים. היא היתה מאושרת
והעולם ניראה כה יפה ומלא חדווה. היא הגיעה לשפת האגם,
והתבוננה בבבואתה היפה שהשתקפה מפני המים השלווים. קטפה את אחד
הפרחים הלבנים שצמחו על שפת האגם, ונעצה אותו בשיערה הארוך
והחלק. הפרח הלם אותה בצורה מושלמת.
היא שמעה רישרוש קל מעברה, וראתה שהיה זה עופר איילים צעיר
שהתקרב בזהירות בכדי ללגום ממי האגם. הושיטה לעברו פרוסת לחם
שהוציאה מתיקה, והוא התקרב לעברה בכדי לאכול את פרוסת הלחם,
תחילה בחשש מה, ואז ביתר אומץ. היא שלחה את ידה לעברו וליטפה
אותו.
לאחר המשיכה בטיולה, עזבה את האגם, והמשיכה בשביל, חולפת על
פני מאורתו של צ'ארלס, הדרקון החביב.
"הי", אמרה לו, "מה נשמע?".
"שפיר, שפיר", ענה לה, "ומה שלומך, יפתי?"
"נהדר!", ענתה לו.
"שיהיה לך יום טוב, אם כך. ותמסרי ד"ש בבית", אמר. ולאחר שב
לעיסוקו, יורק אש, מנסה לצלות את הנמלים שפלשו לאחרונה
למחילתו.

ואכן היה זה יום נהדר, כמו כל אחד מהימים האחרים שעברו על
נסיכת היער. החיים היו יפים, והזמן עבר עליה בנעימים. אלא
שבאותו יום עברה על היער התרגשות מיוחדת. מישהו חדש הגיע ליער.
הוא בא רכוב על סוס לבן ואציל, דוהר לאורך השביל.
מסע ארוך הוא עשה, מחפש את הנסיכה שלו בכל רחבי העולם. הוא עבר
בכל ארץ וכל ממלכה, ובנות מלכים רבות חיזרו אחריו, אבל אף אחת
מהן לא היתה הנסיכה שלו. אותה אחת ויחידה שראה בחלום.
ואז הוא ראה אותה, והיא היתה בדיוק הנסיכה שראה בחלומו. והוא
ראה את הדרקון היורק אש לעברה. הוא מיהר לעבר הדרקון, ובאיבחת
חרב אחת כרת את ראשו, לפני שהבין זה את אשר אירע. לאחר פנה אל
הנסיכה.
"את בטוחה מכל רע עתה", אמר לה.
"מי אתה?" שאלה. "ולמה הרגת את צ'ארלס?"
"אני הנסיך דון", אמר. "הגעתי הנה בשבילך. עברתי על פני אלפי
ממלכות, חציתי אוקיינוסים ונהרות, הכל בכדי למצוא אותך. ואני
שמח שהגעתי בזמן בכדי להציל אותך".
"אה, תודה", ענתה. "אבל צ'ארלס היה חבר שלי".
"סליחה, לא ידעתי". אמר. "בכל מקרה, באתי אליך, להציע לך את
ליבי. ואת ידי. אהיה שלך לתמיד, אם רק תאותי לבוא איתי אל
ממלכתי".

"ואוו, כל כך רחוק? אני לא יודעת ..."
"אני הנסיך שלו חיכית כל השנים", אמר, ונישק את ידה, "אנא,
אמרי לי כן, ואעשה אותך מאושרת".
"אה, טוב, בסדר".
הוא הרים אותה על סוסו, והם דהרו יחד על עבר ממלכתו הרחוקה.
מרוב חיפזון אפילו לא הספיקו לעבור דרך ביתה להיפרד מההורים.
"אה, לא נורא, תכתבי להם מיכתב אחר כך", הציע כשנזכרה בכך
בדרך.
היא הגיעה לטירתו, ואת ההמשך, טוב, הרי אין צורך לספר. הסיפור
הרגיל. נסיכה פוגשת נסיך והם חיים בעושר ובאושר. או שבעצם לא
...