שוב יש הפסקת חשמל. הכל חשוך. רעש הגשם נשמע מבחוץ והוא לא
עושה רושם שהוא מתכוון להפסיק. אני יושב לבד בחושך ומתפלל שהכל
כבר יגמר. תמיד שנאתי הפסקות חשמל ובמיוחד חורף. אני מגשש את
דרכי למטבח מחפש נרות. כדי להאיר טיפה את הבית. אני לא רואה
כלום מזיז את כל הדברים בארון ברעש ששובר את דממת הבית. הנה
מצאתי את הנרות. אני מוציא את המצית מהכיס ומדליק את הנר.  אור
חלוש מאיר את המטבח אני מתיישב בשקט על הכיסא.
תמיד השילוב הזה של חורף והפסקות חשמל  היה שילוב רע מבחנתי.
כן פעם אחת כשהייתי ממש קטן. אבא שלי הלך להתנדב במשמר האזרחי,
אבא שלי תמיד היה אזרח טוב. הוא אהב לתרום ולעזור למי שיכל,
וכמה שיכל. נראה שממנו קיבלתי בעצמי את התכונות האלו. לפני
שהוא הלך הוא אמר לי שהוא הולך להרי גולן ושהוא יחזור ושאין לי
מה לדאוג. נשארתי בבית כמו ילד טוב לבד בבית. וראיתי טלויזיה
ופתאום באמצע מקגייבר מהדורת חדשות מיוחדחת, במהדורה דיווחו על
הרוגים בפיגוע בהרי גולן שבצפון. אני הבנתי שזה איפה שאבא שלי
נמצא והתחלתי לבכות בכי מר. הרי הוא בעצמו אמר שהוא הלך להרי
גולן. זה  לא להספיק לבורא עולם ולפתע הפסיק החשמל לפעול
ונותרתי לבד בחושך בלי אבא שנמצא בהרי גולן איפה שהיה פיגוע.
יופי חזר החשמל אני קם מכבה את הנר. מסדר את הבלאגן שעשיתי
בארון כשחיפשתי את הנר . אני חוזר לחדר ומנסה לחזור ללימודי.
אני יושב פותח את הספר שוב בעמוד 234 ומתחיל לקרוא.
אווווף שוב הפסיק החשמל אני שוב מגשש למטבח מוצא את הנר על
השולחן מדליק אותו. ושוב אותו אור חלוש מאיר את המטבח שלי. אני
שוב מתיישב על הכיסא ונזכר באותו ערב רע כשהייתי קטן.
מרוב לחץ לא ידעתי מה לעשות, ובלהט הרגע יצאתי מהבית והתחלתי
לחפש את אבא שלי.  התחלתי ללכת ברחוב ולחפש את אבא עם דמעות
בעינים.  סימה השכנה הנחמדה שבדיוק חזרה מקניות  ראתה אותי
מסתובב בחוץ בוכה בכי מר. היא שאלה אותי מה קרה ?,  ניסיתי
להסביר לה "אבא בהרי גולן ואמרו בחדשות שאשים מתו" היא לא
הבינה מה אני מנסה לומר. ואמרה אל תדאג אבא עוד מעט יחזור
ויהיה בסדר. אני לא האמנתי הרי היא סתם אמרה כדי שאני ארגע.
שוב חזר האור. אני מכבה את הנר וחוזר לחדר. מתיישב שוב על
הכיסא. מסתכל בעמוד 234 ומנסה שוב לחזור לקרוא את המאמר
בפסיכולוגיה על "ארועים טראומטיים שמשפעים על ילדים בגלי צעיר"
כתוב במאמר שגם כשהילד גודל הוא לא ישכח את הטראומה וכל פעם
שהילד או הבוגר יהיה בסיטואציה דומה הזיכרון יעלה. ובמקרים
קיצוניים הוא גם ירגיש בדיוק את אותה הרגשה כמו שהרגיש בארוע
הטראומטי. איך שאני מתחיל לשקוע שוב במאמר החשמל פוסק
בשלישית.
אני שוב מגשש למטבח מדליק את הנר.  ושוב אותו אור חלוש מאיר את
המטבח שלי. ושוב אותו זכרון עלה בי.
אחרי שהשכנה הלכה, שוב נשארתי לבד ברחוב. בוכה ולא מבין מה
קורה ? איפה אבא ? הוא בכלל בחיים ? כשכבר התחלתי להשלים עם
העובדה המרה והתחלתי לחזור לחדר המדרגות כדי לעלות הביתה.
הרגשתי נגעה על הכתף. הסתובבתי וזה היה אבא שלי. חזרתי לבכות.

הוא שאל מה קרה ?. הסברתי לו שהיה פיגוע בהרי גולן וחשבתי שקרה
לו משהו ושלא ידעתי מה לעשות ושאני מחפש אותו. הוא חייך והסביר
לי שהוא היה ברחוב הרי גולן הסמוך והפיגוע היה בהרי גולן בצפון
שזה רחוק מאוד. וממש לא הבנתי למה קוראים לשני מקומות באותו
שם. חיבקתי אותו חזק חזק. הוא הרים אותי והחזיר אותי הביתה.
לפתע דחף חזק אוחז בי, כן גם אחרי כל השנים האלו אני עדיין
מרגיש את אותה הרגשה. אני לוקח את הטלפון ומחייג. אני ממתין עד
שיענו בצד השני "הלו  מי זה" עונה לי קול  בצד השני, "אבא" אני
עונה בשמחה.