התחלתי לכתוב את זה לפני ארבע שנים, אחרי התאונה שעברתי,
והוספתי ושכתבתי אחרי ששמעתי את הסיפור של דליה קמרון על גלעד
ז"ל.
פספוס רכבת,
כמו חול-ים שעובר בין האצבעות ובמהירות נעלם,
אותה עין עצובה, כואבת
ורסיסים של לב שבור שאבדו לעולם.
שיחה מתנתקת,
כמו מילה שנפלטה בדממה ואי-אפשר להתעלם.
אימא בוכה, אובדת
ואותו מבט עצוב שלא נוכל כבר לנחם.
סכין חדה חותכת,
כמו שנושכים את הלשון ולא מפסיק לכאוב.
ילדה יפה כבר לא צוחקת,
ואבא מחבק חזק ומבטיח שלא יעזוב.
קללה פתאום נזרקת,
כמו דלת שנטרקת על כל האצבעות.
כואב לה- היא שותקת,
הוא לא יחזור, היא הפסיקה לקוות. |