8:42. אני נותן עוד הצצה חטופה בשעון תוך שאני לוגם ממיץ
התפוזים. כן, לבוס שלי כבר נמאס סופית וטוטאלית מהאיחורים שלי
והיה נראה לי שיום הדין מתקרב. לא היה לי מושג כמה צדקתי.
ליד הכניסה העפתי מבט נוסף אחורה כאילו שרק בכוחו של המבט הזה
להזכיר לי את כל מה ששכחתי, ו...פתחתי את הדלת.
"ולאיפה אתה חושב שאתה הולך?" הוא שאל בטון ספק חקרני ספק
משועשע.
הוא עמד בנונשלאנט בפתח בלבוש מלא: הגלימה, המגל המוארך,
הקפוצ'ון השחור, וקולו נשמע באופן חשוד כמו זה של יעקב אילון.
"אממ, אתה יודע, רגיל, כאילו...עבודה" - עניתי. די מפוחד, איך
לומר.
"יש שינוי קל בתוכניות" אמר מלאך המוות, בנימה זחוחה. הוא פשפש
בניירות שלו. "כן. אתה אורי, נכון?"
הערכתי במהירות ששקרים לא יועילו כאן באופן מיוחד. "כן" -
בלעתי רוק פעמיים - "זה אני".
"תגיד, אני יכול להיכנס?" - הוא שאל בטרוניה - "התייבשתי כבר.
אתה יודע מה זה להסתובב באוגוסט הזה שלכם עם הקפוצ'ון?".
פסעתי לאחור, והוא מצידו פלט אנחה, נכנס והתיישב על הספה.
"אממ" - אזרתי אומץ - "אנשים לא נבהלים כשהם רואים אותך ככה
מסתובב?"
הוא הביט בי כמי שמביט בילד שאינו מבין מאום. "רק אלה שאני בא
אליהם רואים אותי".
"אהה" אמרתי וההכרה היכתה בי שוב.
"תקשיב חבוב, יש לי עוד רשימה ארוכה. אתה בא?" ולשניה היה נדמה
לי כאילו השאלה לא הייתה רטורית.
"בא?" שימשתי לרגע קיר אקוסטי.
"כן" הוא ענה "בא!" הוא ענה בקרשנדו שדי הבהיל אותי מחד ושעשע
אותו לא מעט מאידך.
"אבל...אבל...אני כל כך צעיר" - טענתי במה שבוודאי היה נשמע
כהתייפחות קלה - "אני באמצע לימודים ו...עבודה ו...חיים".
וחשבתי על החברים והמשפחה, ועל הסטודנטית מקומה שניה שעברה
לבניין לפני כמה שבועות ומאז אני מנסה לצוד את מבטה. אפילו
ארבתי לה מספר פעמים, ועברתי, כאילו במקרה על פניה. אך היא -
כמו הייתי איזו פרסומת מרגיזה לתכשיר ניקוי באמצע המתח של הסרט
בכבלים, התעלמה.
"תקשיב, אני לא מחליט, אני רק השליח" הוא אמר לקונית.
הוא הרים ראשו לפתע ונתן בי מבט ארוך. "אתה לא באמצע איזו אהבה
או משהו, נכון?"
"אני...אני חושב שכן". עניתי, מבין באבחה.
"זאת מקומה שניה? הסטודנטית?" הוא הטעים.
"כן, איך ידעת?" שאלתי אוטומטית.
הוא נאנח שנית וגלגל עיניו לתקרה. "תגיד לי? אני נראה לך איזה
מלאך זוטר, או שרף מתלמד?" ואז הוסיף: "אבל מה הקטע שלך? היא
לא מעוניינת".
"עדיין לא הייתה לי הזדמנות מתאימה" - השבתי בלהט - "אם רק
תהיה לי הזדמנות נוספת. אחת. אני מרגיש שהיא הייעוד שלי".
הוא נעמד בפתאומיות ופנה אליי: "תקשיב טוב, חבוב", והיה נראה
שהוא מרגיש שהוא מתעלה על עצמו - "יש לך הזדמנות אחת נוספת. 24
שעות. אם עד מחר אתה לא מוציא ממנה חיוך" - המגל נצנץ באור
הנורה החשופה שבסלון - "אני חוזר".
"בלי לדבר, בלי בדיחות, בלי צ'וקומוקו. אתה יכול רק להביט בה
פעם אחת ולחייך. ברור?"
הוא פנה לעבר הדלת, מעיף מבט בשעון שעל פרק ידו הגרמי, ממלמל
לעצמו משהו כמו: "שיט, עכשיו עד חולון", וסגר את הדלת אחריו.
ואני נותרתי שם בדירה, תוהה מה יעשה לי הבוס, האם הסטודנטית
מהקומה השניה תחייך והאם המקום אליו ההוא רצה לקחת אותי חם
יותר ממה שממתין לי בחוץ.