בעת בה נרדמים השפיות לצד הזיכרון
והתמימות נושקת לאבדון מוחלט
שבות עיניה להופיע בדממת ייסורים דקיקה.

להצית אש חונקת עם חיוך אחרון
לזחול אל הסוף הבלתי נתפס
לצלול כמו הזיות אל תוך שירת-האשכבה.

מי מהפחדים שהעז לצרוב
צלקת חרישית בפנייך הבתוליות
מוסתר כעת מבעד לתמונה מאובקת.
משתי המלים שכל כך רצית לקבור
נשזר שיר אלמותי על סיום החיים
כשקמט נזרק בדמותך השותקת.

חולשה חומקת מזרועות ההגיון,
אט צונחת חשיכה.
מתכול עיניה ניתן ללכוד רסיסי אהבה מתעטפים
לפני ששוקעת השיכחה.

נשמתה העדינה מתחלחלת במרתפיי המציאות
והשמש לעולם לא תדע.