כשהייתי קטנה הייתי הולכת ברחוב ומנסה לדמיין אין אנשים ימותו
ותמיד, תמיד הייתי צודקת, פעם ראיתי אישה זקנה הולכת ברחוב
ודמיינתי שעליה יפול פסנתר, ויומיים אחר כך על האישה הזקנה
באמת נפל פסנתר, או שהיה איש אחד שחשבתי שמכונית תדרוס אותו,
וכמה דקות אחר כך כשהוא חצה את הכביש מכונית שעברה במהירות את
הסיבוב התנגשה בו חזק. כשסיפרתי את זה לאמא שלי, היא אמרה שיש
לי כישרון מיוחד ושאני לא צריכה לבזבז אותו על אנשים סתם,אז
הסתכלתי על אבא שלי, שהיה אבא די טוב למרות שהוא היה מרביץ
לאמא שלי בלילה מאוחר כשחשב שאני כבר ישנה, וחשבתי שהוא יטבע
ואכן למחרת, אבא כבר לא היה, ואמא נורא שמחה. כשגדלתי, הרבה
אנשים רצו שאני אדמיין איך אנשים אחרים ימותו וגם נתנו לי כסף
בשביל זה, וזה הפך לקריירה, אבל אחרי כמה זמן, נמאס לי, לא
רציתי לדמיין אנשים מתים, אז פרשתי. יום אחד כשהסתכלתי במראה
דמיינתי שמאחורי עומד אבא עם סכין 20ס"מ אפילו לא הספקתי
להסתובב והרגשתי כאב חזק בצד ומשהו חם נוזל לי על הרגל, ואז
היה חושך ושמעתי את אבא אומר שהוא מצטער.