לפני שבוע היינו בטיול של הכיתה לירושלים. הסתובנו בכל מיני
מקומות בעיר ולקראת הצהריים, נסענו להר הרצל. בהר הרצל, קבורים
הרבה אנשים, אבל המורה שלנו, לקחה אותנו דווקא לקבר של רבין.
עמדנו שם מסביב לאבן הגדולה והמורה סיפרה לנו, שפעם, רבין נרצח
ואסור שזה יקרה שוב וכל מיני דברים כאלה.
היא שאלה אותנו, מה היינו עושים אם רבין היה יוצא עכשיו מהקבר.
כמה תלמידים ענו תשובות, שהמורה אמרה שהן חכמות ויפות. הם אמרו
שהם היו שואלים אותו מה הוא היה עושה היום, או שהיינו מבקשים
ממנו סליחה וכל מיני שטויות כאלה, שרק באגדות יכולות להיות.
אני הצבעתי יפה ואמרתי, שאם רבין יצא מהקבר, סביר להניח שכולנו
נברח בבהלה ולא נוכל לשאול אותו שאלות. המורה כעסה עלי ושלחה
אותי לעמוד בפינה.
אבל, כנראה היא לא יודעת, שבהר הרצל, אין פינות, אז הלכתי לקבר
אחד סמוך, ועמדתי לידו. על הקבר היה כתוב 'גולדה מאיר'. סיפרתי
לגולדה את הסיפור שהיה לי עכשיו עם המורה, ופתאום גולדה ענתה
לי. באמת!
היא צחקה קצת ואמרה לי שאני חמוד וטוב שבאתי אליה ולא למנהל.
שאלתי אותה אם היא לא מזועזעת ממה שאמרתי, אז היא שוב צחקה
ואמרה שהמנהל קורא לה. "מי זה המנהל?" שאלתי אותה. "מה, אתה לא
יודע? זה הרצל!" היא ענתה ונשתתקה.
רצתי מהר מהר לקבר של הרצל ודפקתי על האבן. "הרצל!" קראתי,
"הרצל! בוא רגע!"
לידי היו פועלים ערבים שטיפלו בגינה. הם הסתכלו עלי וחייכו.
"הרצל! נו, בוא כבר, עוד מעט הכתה שלי זזה ואני צריך ללכת
איתה!" הרצל לא ענה, ואני הלכתי. פגשתי שוב את המורה והיא שאלה
אותי אם למדתי לקח ועכשיו אני לא אספר יותר בדיחות בבית
הקברות. סיפרתי לה שדיברתי עם גולדה, אז היא צחקה עלי. הלכתי
הצידה, ובליבי גמלתי החלטה. בשנה הבאה, אני לא אסע לטיול
השנתי, שכולל ביקור בקבר בן-גוריון.
פתאום, כמה ילדים מהכיתה, רצו במהירות אל המורה, כאילו ראו
איזה שד.
הם צעקו בבהלה כל מיני דברים על זה שבחור בשם הרצל המנהל יצא
מהקבר וחיפש אותי. המורה הסתכלה עלי, ואני אמרתי לה, "את
רואה?" המורה הבינה אותי, ושתקה.
אני הלכתי לפגוש את הרצל. עמדנו ליד הקבר שלו והוא נשען עליו
עם הידים קדימה, כאילו זה היה מעקה.
שאלתי את הרצל, מה שלומו ואיך הוא מרגיש, אז הוא אמר שהכל טוב
ואין לי מה לדאוג. שאלתי אותו, "תגיד, הרצל, עם כל מה שקורה
עכשיו בחוץ, מה אתה היית עושה?"
הרצל חשב קצת ואמר, "את האמת...? לא יודע.... כנראה שהייתי
שואל את רבין!"