הייתה פעם בחורה  שהדליקה בעיניי אהבה.
אהבה גדולה ממש כמו אש אבל היום, בה אני מתבייש.
כשהיא הלכה, הדמעות כיבו את הלהבה.
נותרתי לבדי מנסה לעכל את מה שקרה,
אך אינני מבין מה עשיתי רע.
היא טוענת ואומרת, זה לא אתה זו אני,
ואני מנסה להבין איפה הצדק ההדדי.
אז פתאום היא הלכה, אולי מצאה אחר,
ואני כאן מאחור, מרגיש כמו מפגר,
לא יכול להתקדם  אך גם לא יכול לחזור,
חיי הפכו בין רגע למין כתם שחור.
אני לא מבין איך בבנאדם אחד מתחבאים שנים,
אחד שאוהב אותך ושני שזורק אותך למים.
ילד תבין כבר, לא צריך אותך יותר,
היא עשתה טעות שתשלם עליה בזמן אחר.
אתה תתקדם ותצליח בחיים,
והיא תחשוב שאתה היית מדהים.
אז תמחה את הדמעות מעל עינייך,
ותכניס אותה לרשימה של שונאיך.
תבין שבך היא כבר לא מתענינת
ורק מלראות אותך סובל, היא גומרת.
טוב, אז עכשיו אתה לבד,
אבל זה מראה לך, שאתה יחיד ומיוחד!