הדחיפה הסופית אל התהום כואבת יותר מכל קפיצה שביצעתי אי פעם
בעצמי. למען הנאת הנפילה, קפצתי יותר פעמים משאוכל לספור.
כל נחיתה כאבה מחדש כאילו לא קפצתי קודם מעולם. וקפצתי שוב. כל
נחיתה הותירה בי את אותותיה. יצאתי ממנה פצועה, שבורה, מלוכלכת
וכואבת. טיפסתי בחזרה למעלה במאמץ עילאי. ובכל פעם היה לי פחות
במה לאחוז. התהום הפכה חשוכה יותר ועמוקה יותר. היא התמלאה
נחשים ארסיים וחיות טרף. בכל פעם קפצתי בחוסר ודאות מוחלט אם
אחזור או איך.
רק שהפעם עמדתי והשקפתי מטה. לא רציתי לקפוץ. היה לי טוב
למעלה, לראשונה זה שנים. באת אלי. ובטחתי בך. אפילו בלי לחשוב
פעמיים, דחפת אותי פנימה. אפילו לא הרגשת מה עשית. ואני לא
הייתי שם יותר. ידעת היטב כמה פעמים קפצתי ביוזמתי. אני עצמי
סיפרתי לך. וכמה קשה היה לי לטפס חזרה. ובכל זאת דחפת. לא בכל
הכוח. אפילו לא במאמץ. כל כך קל היה לך לדחוף אותי אל הקצה.
נפלתי. נפלתי חזק. ואני עדיין נופלת. קר לי פה וחשוך ולבד.
האבנים והענפים שורטים את בשרי בדרך הארוכה ארוכה למטה.
הפעם אולי לא אחזור. לעולם לא אפריע לך עוד לעשות ככל העולה
רוחך. לא תצטרך לדאוג עוד לרגשותיי הפעוטים ומוחי הקטן
והבלתי-מפותח. בין כה וכה לא הבאתי לך שום תועלת בעצם קיומי.
אני מיותרת לחלוטין בחייך. מן הסתם, לא אחסר לך. ספק אם תדע
שנעלמתי.
אם אי פעם אצליח לחזור, לא אבטח בך לעולם. את סליחתי על הדחיפה
הקלה הזו לא אתן לך גם על גופתי המתה. אין ספק שהעובדה הזו לא
תשנה את מהלך חייך. אולי אחיה, אולי אמות. ככל הנראה, אין זה
נוגע לך כהוא זה.
היה שלום לנצח, אהוב נפשי. מין יתן ותמות ביסורים קשים. בן
זונה.