מאיה נשכבת לישון. עבר עליה יום ארוך בעבודה, וכל הנסיעה הביתה
היא רק חיכתה לרגע הזה בו היא תיכנס הביתה, תוריד את בגדי
העבודה המפוארים מדי, תתקלח, תלבש את הפיג'מה הישנה והמלטפת
שלה, ותיכנס למיטה האהובה והחמימה.
ועכשיו היא במיטה, שוכבת על הצד עם האף צמוד לכרית, לוקחת
שאיפות ארוכות ועמוקות. לא מרחרחת את הכרית, פשוט נושמת אותה.
עם כל שאיפה היא עוצמת את עיניה ומתענגת על הריח. מלטפת את
הפיג'מה הנעימה שלה בשרוול, וככה נרדמת, וישנה שינה עמוקה כל
הלילה.

מאיה מתעוררת. בחוסר רצון היא גוררת את עצמה מחוץ למיטה. מסדרת
את הכריות, מרימה את השמיכה ומקפלת. מסתכלת על הכתמים שעל
הסדין. מחייכת.
ליטוף אחרון לפיג'מה, שאיפה אחרונה של הכרית, והיא נכנסת
למקלחת. היא מורידה את הפיג'מה ומניחה בעדינות על השיש. את
התחתונים היא זורקת לכביסה. היא מתלבשת, לוקחת את התיק שלה, את
המפתחות של האוטו, ונוסעת לעוד יום עבודה ארוך ומייגע.

רוב הימים של מאיה עוברים עליה בצורה דומה. מדי פעם חברות, מדי
פעם בילויים, מדי פעם טלוויזיה, או מחשב כשבאמת ממש משעמם. היא
עובדת הרבה שעות, ורוב חייה עוברים עליה בעבודה.
ואין, אין דבר שהיא יותר אוהבת מלהיכנס למיטה החמימה שלה
ולישון. המיטה שלה, זו שעושה לה כל כך הרבה, ושעבר עליה כל כך
הרבה. כל ריח, כל כתם על המצעים, להכל יש משמעות.

לפני כמה חודשים רון עזב את הבית. הם גרו ביחד כמעט שנה, ואז
הוא עזב, פשוט כי נמאס לו. קורה. אבל הסיפור של העזיבה עולה
למאיה לראש כל לילה מחדש כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה. אז היא
עוד הגיעה מוקדם הביתה ולא קברה את עצמה בעבודה עד שעות אחר
הצהריים המאוחרות, וראתה את התיק הגדול שלו ארוז ואת האור
בשירותים דולק. היא שמעה את המים יורדים ורון יצא. הוא אמר לה
שהוא לא רוצה לדבר על זה, ושתחשוב בעצמה ותבין למה הוא עוזב,
והלך. הלך. והשאיר אותה ככה, כל כך מאוהבת ועצובה.

עכשיו היא כבר לא עצובה. היא ממלאת עת עצמה בסיפורים וזכרונות
מהשנה שלהם ביחד. שברים של זכרונות מארוחות בוקר במיטה, מלילות
מלאי חיבוקים וחסרי שינה, מצפיה אובססיבית בקומדיות מטופשות כל
שבת בבוקר, מריח של שיער חפוף לפני השינה.

רון שלה. חודשים עברו ועדיין אותם כתמים על המצעים. אוכל, זרע,
ריר. את הכל היא אהבה ושמרה מכל משמר. היא לעולם לא תחליף את
המצעים, כך אמרה לעצמה. לעולם לעולם, כי בלי המצעים היא תאבד
הכל. וגם את הפיג'מה שלה היא לא כיבסה. פיג'מה שספוגה בריח
שלו, שמזכירה לה איך הוא חיבק אותה מאחורה כל לילה מחדש. גם
כשהיא היתה חולה, גם כשלא היה לה מצברוח, תמיד אותו חיבוק
שמשאיר את אותו הריח, שדבק אליה כבר מזמן.


מאיה היתה משוכנעת שיבוא יום שבו היא תפגוש מישהו ותתאהב,
מישהו שישנה את חייה, ובגללו ובזכותו היא תשתחרר מהעבר
ומהזכרונות ותכבס את המצעים הישנים. הרי ככה זה אמור להיות,
לא?
אז היא חיפשה. היא יצאה עם כולם. עם הבוס שלה בעבודה, עם הבחור
שעובד שני שולחנות ממנה, עם מחלק העיתונים שהיא כמעט הפילה
מהאופנוע פעם אחת ואז התחילה איתו, עם האהוב הישן מהתיכון שהיא
פגשה במקרה ברחוב, עם הירקן הטוב ביותר באיזור שמכר לה את
המלפפונים הכי גדולים.
יצאה, והכירה, ולא תמיד התלהבה. ולפעמים כן, אבל לא תמיד קבעה
פגישה שניה. ולפעמים כן, אבל לא תמיד לקחה אותם לדירה שלה
לקפה. ולפעמים כן, אבל אף פעם לא לקחה אותם לחדר השינה שלה. זה
היה אסור, היא לא רצתה להביא אנשים זרים למיטה שלה ושל רון.
למיטה... שלה.

וככה, היא לא מצאה את הגבר שיגרום לה להמשיך הלאה. היא היתה
בטוחה שזה יהיה הסוף האפשרי היחיד לכל הדרמה האידיוטית הזו. כי
כמובן, זה יהיה הסוף הכי נכון והכי צפוי. יום אחד מישהו יסחוף
אותה באהבה מטורפת, ירצה לקחת אותה לחדר השינה שלה, והיא תגיד
לו "שניה. אני צריכה להחליף מצעים".
היא כבר העלתה בראשה אלפי תסריטים שונים של אלפי גברים שונים,
ויצאה גם עם אלפי גברים שונים, בכל הצבעים והצורות והגדלים.


מתישהו היא החליטה שהדרמה האידיוטית כבר מזמן הפכה לה לקומדיה,
ושהיא לא יכולה להמשיך ככה. היא הגבירה את החיפושים אחרי משהו,
כל דבר, שיעשה שזה יסתיים.
ואז היא הגיעה להארה שהיא חשבה שהיא רוחנית משהו - השינוי צריך
לבוא ממנה. כמובן! זו דרך הרבה יותר טובה, זה מה שהפסיכולוגים
תמיד אומרים. שהיא תתגבר על רון ותסביכי המצעים על ידי מסע של
גילוי עצמי שבסופו יסופר שהיא "חזרה הביתה, חייכה לעצמה, וזרקה
את המצעים לכביסה".
אז היא התחילה להיסחף לכיוון הזה. לקחה כל מני קורסים של
מדיטציה, ושל גילוי עצמי והתחברות עם כל מני דברים משונים. היא
ישבה שעות וחשבה על עצמה ומשמעות החיים, דיברה מיליוני שיחות
נפש עמוקות עם חברות שלה וביקשה מהן הדרכה. היא הסתכלה בכל
הספרים הרוחניים שהיא מצאה בחיפוש אחר איזו הבנה נסתרת. בסוף
היא אפילו לקחה שבועיים חופש מהעבודה ונסעה להודו להיות קצת עם
עצמה ועם החיידקים.
היא חזרה משם תוך כמה ימים, כי היא לא יכלה להחזיק מעמד בלי
המיטה שלה. ממש הבנה גדולה.

ופתאום הקומדיה הפכה לטרגדיה.

הכמה ימים האלה בהודו שינו אותה, בהחלט. היא כבר קיצרה את
השעות שלה בעבודה כי היא היתה בכזאת חרדה ופאניקה מאותם
געגועים, שהיא פשוט העדיפה להיות בבית כמה שיותר. ליתר
ביטחון.
היא הרגישה מאוד מוזר עם ההחלטה הזו, ובכלל מוזר שהיא לא
מתגברת על משהו שהיא עשתה כל כך הרבה בשביל לעבור אותו. היא לא
הבינה את עצמה. היא בעצם הבינה את עצמה הרבה פחות אחרי אותו
מסע מאולתר של גילוי עצמי.


לילה אחד, באמצע הלילה, ירד גשם פתאום. רעם העיר את מאיה, והיא
החליטה לנצל את ההזדמנות ולטייל קצת בין הטיפות. הרבה זמן היא
רצתה לעשות את זה.
היא התלבשה ויצאה החוצה. טיילה קצת, הסתכלה מסביב וקלטה את מה
שהיא יכלה עם האור העמום של פנסי הרחוב. מתחת לפנס רחוב ישב
חתלתול קטן, רטוב עד לשד עצמותיו ורועד מקור. מאיה, לאור היותה
חובבת חיות מושבעת ובכלל בן אדם נורמלי יחסית שלא יכול לראות
דברים כאלה, אספה את החתול ורצה איתו חזרה לביתה. הוא היה
חתלתול לבן וקטן, ומתוק נורא. היא האכילה אותו וטיפלה בו
וחיממה אותו טוב טוב, ועד הבוקר מצבו כבר היה הרבה יותר טוב
והוא הפסיק לרעוד ולילל, והתחיל לגרגר בסיפוק כשהיא גירדה לו
מאחורי האוזן.


ההחלטה הבאה של מאיה היתה לפתח תחביבים. היא בילתה המון זמן
בבית אז היא החליטה להסיח את דעתה מהאובססיות המוזרות שלה,
אולי זה יעבוד. היא למדה לתפור ואז לרקום, למדה לנגן על גיטרה,
התחילה להתעסק קצת עם ציור, איסוף תמונות ואמרות מעניינות
מהעיתון, פיתוח ידע כללי נרחב, בעיקר בגיאוגרפיה והיסטוריה.
היא התחילה לקרוא הרבה, ללמוד קצת על ענייני חומרה במחשב. ככה
היא התרחבה מבחינת ידע ותחביבים.
אבל אבוי, גם בזמן עיסוק בתחביבים השונים מחשבותיה נדדו לרון
שלה ולמיטה שלה, והיא העדיפה לקרוא במיטה מאשר לנגן בסלון. היא
תמיד רצתה את המיטה שלה, והתחביבים שלה רק עודדו את זה.

ועכשיו זה כבר הופך לאבסורד.


יום אחד מאיה חזרה מהעבודה שלה וחיפשה את החתלתול הקטן. הוא לא
היה בסל החמים והנעים שלו, לא היה במטבח, ולא היה בארגז חול
שלו.
בסוף היא מצאה אותו בחדר שלה, שוכב על הרצפה מכורבל. היא לקחה
אותו וליטפה אותו בעדינות. הוא היה כל כך קטן ונעים. היא
חייכה, ולקחה אותו לסל שלו, בין השמיכות.
זה היה יום שני, ויום שני היה יום רקמה שלה, אז היא הלכה לארון
ולקחה את כל מה שהיא היתה צריכה, והלכה למיטה. על המיטה היא
הבחינה בגוש חום ומסריח, ממש על הסדין.

היא אמרה לעצמה "חתול קטן וטיפש",
הורידה את המצעים,
ושמה אותם בכביסה.