הכל קרה לפני כמעט 10 שנים כשעברתי למדינה חדשה. הגעתי למקום
חדש לגמרי וצורת חיים שעדיין לא התרגלתי אליה. אנשים עד היום
לא יודעים מי אני באמת כי אני כבר לא סומך על אנשים אחרי כל מה
שקרה לי. אני מפחד להתקרב לאנשים ובסוף להיפגע או יותר גרוע.
עכשיו כשסיפרתי את הדברים האלו, תנו לי להסביר את עצמי:
לפני עשר שנים עליתי לארץ מצרפת, זה אומר שעברתי ממקום שהיו לי
בו הרבה מאוד חברים למקום שבו אין לי אף אחד לדבר איתו. ידעתי
עברית וניסיתי להתחבר, מה שגיליתי הוא: אנשים לא אוהבים אנשים
אחרים חדשים ושונים. את זה גיליתי בדרך הקשה מאוד ולצערי זה
משפיע מאוד על חיי. מכיתה ג' עד כתה ו' כמעט כולם קיללו אותי
כל יום וזה הדבר הטוב כי כל יום היכו אותי ופשוט גרמו לי לסבל
נוראי. באותו זמן היתה לי רק חברה אחת שהיתה החברה הכי טובה
בעולם ושמה היה מיכל. הסבל שעברתי מכתה ג' עד כתה ו' גרם לי
לפחד ללכת לבית ספר ולא יכולתי לסמוך על אנשים בכלל יותר.
הייתי עצוב ומדוכא מאוד ומיכל היתה שם כדי לעזור לי, להקשיב לי
ולחבק אותי כל פעם שפשוט רציתי לבכות. כשעליתי לחטיבה התחיל
להיות קצת יותר טוב אבל זה בגלל הסיבה שפשוט החלטתי להגיד מה
שאנשים רוצים לשמוע ואין פה בן אדם אחד שמכיר אותי כמו שאני
באמת. אני אדם רגיש שאכפת לו מכל בן אדם שחושב שאהבה זה הדבר
הכי חשוב שיש בין אנשים ולא שום דבר אחר. אני לא מסתכל ישר על
בת עם גוף אלוהי ומתאהב, אני מתאהב באופי של הבת, ברור שחשוב
לי היופי אבל לעומת כל בן אחר היופי לדעתי בא רק בפנים ולא
בגוף. הבטחון העצמי שלי נמוך בצורה דרסטית. אז כמו שאמרתי אני
שונה מאוד מרוב האנשים פה, עוד דבר הוא שאני חושב על אחרים
הרבה לפניי וכשהם שמחים זה עושה לי טוב וכשהם עצובים אני מנסה
לעשות הכל כדי לעזור להם. כשנגמרה החטיבה הגיע החופש שלא אשכח
בחיים ולא מהבחינה הטובה. זה היה החופש הכי הכי עצוב בחיי
ובחיים לא אשכח אותו. באותו חופש ביליתי הרבה זמן בתחרות טניס
בחו"ל שבה זכיתי אבל כשחזרתי גיליתי שקרה משהו למיכל. מיד
התקשרתי אליה ושמעתי שהיא עצובה ובוכה כל הזמן ומיד הלכתי
אליה. עכשיו אני אספר לכם את השבוע הכי נורא בחיי לפי ימים.
היום הראשון של השבוע: הגעתי למיכל לביתה בעשרה לארבע כשאמרתי
שאבוא בארבע. הקדמתי בכוונה כי פשוט דאגתי כל כך. הגעתי ושאלתי
אותה מה קרה והיא לא סיפרה לי כלום, היא רק אמרה שהיא התגעגעה
אלי מאוד מאוד וחיבקה אותי ופשוט התחילה לבכות ולבכות בלי
הפסקה. הלכתי לשאול את אמא שלה מה קרה והיא אמרה לי שהיא לא
יודעת ושהיא בוכה ככה כבר שבועיים. ביליתי את היום הזה בלחבק
אותה ולשמוע אותה בוכה כל הזמן בלי הפסקה. הגעתי הביתה בלילה
והתחלתי לחשוב על מה יכול היה לקרות לה שהיא ככה ולא מצאתי
תשובה. לא ישנתי בכלל בלילה הזה כי דאגתי לה כל כך.
היום השני של השבוע: הגעתי שוב למיכל באותה שעה אחרי שאמרתי לה
שאבוא בארבע והיום הזה עבר הכל אותו דבר כמו הקודם רק שפה היא
התחילה להגיד לי משהו שקרה. היא אמרה שקרה לה משהו נורא ושהיא
לא יכולה לחיות עם זה. אני התחלתי באותו יום לפחד לחיים שלה
והיא בכתה לי כל היום בפנים ועדיין לא ידעתי מה קרה לה. אמא
שלה גם עדיין לא ידעה כלום. כשחזרתי הביתה התקשרתי אליה כדי
לדאוג לכך שלא תעשה לעצמה כלום שיפגע בה.
היום השלישי של השבוע: גם היום הגעתי אליה בעשרה לארבע אחרי
שאמרתי לה שאבוא בארבע. היום היה חידוש קטן ולרגע קטן מאוד היא
חייכה אבל אז החלה שוב לבכות והרגשתי שהיא רוצה לספר לי כל כך
מה קרה אבל היא לא הצליחה להוציא את זה מהפה וגם אמא שלה לא
ידעה עדיין. הכל הלך בדיוק כמו הימים שלפני.
היום הרביעי של השבוע: זה היום בו היא סיפרה לי מה קרה. הגעתי
אליה שוב באותה שעה אחרי שאמרתי ארבע. היא החלה לבכות ואמרה
שיש לה משהו לספר לי. חיבקתי אותה והרגעתי אותה ואז היא אמרה
לי את מה שקרה. חבר שלה שהיא מאוד אהבה וחבר שלו אנסו אותה.
כששמעתי את זה התחלתי לכעוס (לא הכרתי את חבר שלה כי לא רציתי
אף פעם להפריע לה כשהיא היתה איתו). כעסתי כי לא ידעתי מי היה
זה שעשה לה את הדברים האלה ורציתי כל כך לפגוע בו על מה שעשה.
לא יכולתי להתאפק ובכיתי והאשמתי את עצמי בזה שלא הייתי פה
והצטערתי וחיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני לא אתן
לזה לקרות שוב. באותו זמן היא אמרה משהו שלא הבנתי כל כך ביום
הזה, היא אמרה "גם אני לא אתן לזה לקרות שוב". הלכתי הביתה
כולי המום וכועס ועצוב בגלל מה שקרה לה. שוב לא ישנתי בלילה.
היום החמישי של השבוע: הגעתי באותו זמן כמו כל יום. הפעם ידעתי
שאני צריך להרגיע אותה ולנסות לעזור. אמרתי לה שהכל יהיה בסדר
ושאני פה בשבילה. ונתתי לה לבכות על כתפי כמו תמיד והפעם רק
ליטפתי את ראשה ואמרתי לה כל הזמן שהכל יהיה בסדר ושהוא יענש
על מה שעשה לה. היא אמרה שהיא לא רוצה שידעו על מה שעשה לה
ושהיא לא רוצה אפילו שאמא שלה תדע על זה. אמרתי שבסדר כי חשבתי
שזה יעבור ושהיא בסוף תרצה שיענש. היא בכתה כל היום וכל הלילה
ולא יכלה לדבר כבר. חזרתי הביתה והלכתי ישר למיטה בלי יכולת
לישון, רק דאגתי לה כל הזמן.
היום השישי של השבוע: הגעתי בשלוש וחצי למרות שאמרתי ארבע כי
כבר דאגתי כל כך שפשוט לא יכולתי להשאיר אותה לבד. היום היה
משהו שונה. היא פשוט שתקה כל היום ולא אמרה לי אפילו שלום
וברגע שהגעתי היא חיבקה אותי ובכתה. אני התקרבתי ונתתי לה
נשיקה על הראש ואמרתי לה שתפסיק ושתגיד משהו. לא ידעתי שלא
אשמע יותר את קולה ולכן לא לחצתי עליה. הכל חוץ מזה שהיא לא
דיברה זה היה כמו הימים שעברו.
היום האחרון והנורא בחיי: הוריה נסעו לחו"ל וגם המשפחה שלי לא
בבית. באתי היום בהחלטה שאשן אצלה ואתן לה לבכות כל היום כשאני
לצדה. סידרתי את התיק וזה גרם לי לאחר. התקשרתי באותו יום
ואמרתי שאבוא בארבע כמו תמיד אבל הגעתי בארבע וחצי. הדלת היתה
פתוחה ונכנסתי כי אני יודע שהיא לבד ושאני כבר כמו בן בית
אצלהם. חיפשתי את מיכל בכל מקום ולא מצאתי. צעקתי בשמה כדי
לדעת איפה היא והיא לא ענתה. עליתי למעלה ונכנסתי לחדר שלה
והיא לא שם. חשבתי אולי היא ירדה למחסן לקחת משהו. אז חיכיתי
קצת ואז הלכתי לשירותים. המראה שראיתי שינה את חיי ועד היום לא
אשכח את התמונה הזאת, ראיתי את מיכל מתה על הרצפה. מכתב קטן על
ידה שכתוב בו: "מצטערת איציק, אוהבת אותך, מיכל". מיכל שכבה שם
מתה כשדם על כל הרצפה. אני צעקתי ובכיתי והייתי פשוט משותק. לא
יכולתי לזוז במשך לא יודע כמה זמן כי השעון פשוט נעצר לגמרי.
כשהתחלתי לזוז צלצלתי למגן דוד אדום ואמרתי להם שהיא התאבדה
וברחתי מהמקום. לא דיברתי אף פעם יותר עם אמא שלה או אבא שלה
ועד היום אני מתגעגע למיכל.
עד היום אני לא נרגע מאותו יום נורא, יש לי סיוטים כל לילה
ואני כל הזמן חושב אולי אני אשם, למה איחרתי ולמה לא התקשרתי.
הייתי צריך להגיד משהו כי אולי היא חשבה שאני כבר לא אהיה שם
בשבילה יותר. עד היום אני בוכה כשאני חושב עליה.
יומיים לאחר המקרה הזה קרה משהו אחר, החלטתי שאני לא יכול
לחיות בלי מיכל ולקחתי סכין וחתכתי את עצמי. חברים שלי מצאו
אותי ולקחו אותי לבית החולים והרופא הציל אותי. ביקשתי שלא
יספרו לאמא שלי או לאף אחד אחר. אמא שלי ואח שלי לא היו בארץ
ולא ידעו על שום דבר שקרה. אמא שלי לא ידעה על מיכל, לא סיפרתי
עליה כי רציתי פרטיות. מיכל אף פעם לא היתה בבית שלי.


הסיפור הזה מוקדש למיכל ז"ל