כשהייתי בגן, תמיד ירדו עלי. קראו לי טיפש, אידיוט, מטומטם.
ועוד בגן, והרי הילדים בגן עדיין קטנים, לא רגילים לרדת על
אנשים סתם ככה. אני הבלגתי, ישבתי בשקט בצד ושיחקתי לבד. לא
היו לי חברים, כמובן, כי מי רוצה להיות חבר של שעיר לעזאזל? אז
גדלתי לבד, רצתי לבד, צחקתי לבד.
כשהגעתי לבית ספר יסודי, הילדים כבר התבגרו. לא שזה עצר אותם,
כמובן, הם רק התחילו לקרוא לי בשמות יותר מתוחכמים, כמו לוזר,
אפס, מפגר. אפילו הדביקו לי כינוי מיוחד: אין-שכל. אחרי כל
מבחן כולם היו מתקבצים סביבי כדי לראות כמה קיבלתי. בדרך כלל
זה היה קרוב מאוד לאפס. "הא-הא! אין-שכל! אין-שכל!" כולם אמרו
במקהלה. "איזה טמבל," אמר לי פעם אחת רועי, ה'מגניב' של הכיתה,
"לך תלמד בבית ספר למפגרים."
הלכתי. באמצע כיתה ו' אמא שלי החליטה שמשהו לא בסדר, מילא נכשל
אחד, שניים, אפילו עשרה, אבל כשיש לבן שלך רק ציון אחד מעל
ל-30 בתעודה זה מעורר חשד. בדקו אותי והחליטו שיש לי מספיק
ליקויי למידה כדי להיכנס לשם. חשבתי שזהו, הצלחתי להיפטר מכל
השמות המעצבנים האלה שליוו אותי כל השנים.
כשהגעתי, הסתבר לי שטעיתי. כל הילדים בבית-ספר היו כמוני, על
כולם ירדו בגן וביסודי. הם היו חייבים למצוא מישהו להוציא עליו
את הכל, ואני הייתי האיש. רק בגלל שהייתי הכי חדש, בגלל
שנכנסתי באמצע השנה. אני לא מדבר על אנשים רגילים, ישראלים,
מעוצבנים תמיד. אני מדבר על ילדים עם ליקויי למידה, רובם
מפגרים, אוטיסטים ושאר ירקות. ואפילו הם ירדו עלי. ביום השני
שלי שם הם אמרו לי "שוב שכחת את השכל בבית?", וצחקו. אולי רק
דמיינתי, אבל נראה לי שזה היה צחוק מרושע, כמו של מכשפות
באגדות. פעם אחד מהם אמר לי, "שמעתי שבמכולת ממול מוכרים שכל,
אולי תלך לקנות קצת, אפילו הרבה."
שנים חיפשתי את המכולת הזאת, כדי שיהיה לי שכל, אפילו קצת. אבל
לא מצאתי אף מכולת שמוכרים בה שכל, לא ממול ולא בכלל. היא פשוט
לא שם. מה לעשות, כנראה כבר הרסו אותה.