צה"ל השיב באש .. זה כל מה שהם אמרו. זה מה שהיה כתוב בכותרות,
זה מה שאמרו בחדשות, ברדיו, כל מה שהיה להם להגיד זה צה"ל השיב
באש. בעיתון אולי גם הביאו איזו תמונה יפה של פיצוץ, אבל זה
הכל. זה כל מה שיש להם להגיד על טובי בניהם שעושים עבודה קשה ,
יושבים דרוכים כמו חתולים שעוד שניה מזנקים לתקוף, והכל כי אף
אחד אחר לא היה עושה את זה, יומם ולילה, לא ישנים ולא כלום. הם
ישנים בשקט כי אנחנו שם, מחכים לטעות הקטנה שהאויב יעשה. וכשזה
קורה, חבל להם על הזמן. את זה הם לא יכלו לכתוב בעיתון ? להגיד
משהו אפילו ? להראות תמונה ? משהו ? בסדר .. אנחנו נמשיך לשבת
פה ולכסות את התחת החשוף של המדינה .. כן כן, יש כזה אחד,
אפילו למדינה הגדולה והחזקה באזור, עם הצבא הכי חזק והכלים הכי
חזקים. אין מה לעשות, חייבים להודות בעובדות, ומישהו חייב
לעשות את זה. הם פשוט ממשיכים לבוא, ולא חסר מהם. מה אנחנו
בכלל עושים פה? אין לי מושג ולא נראה לי שיהיה בזמן הקרוב..
ולמה אנחנו פה? בשביל הכסת"ח.. בשביל הכותרת הקטנה ההיא
מהעיתון... ה"שקט" ה"נפשי" ...

עוד מעט
יקראו עלינו בעיתון
הם עשו עבודה טובה
והם עשו אותה כמו שצריך

עוד מעט
יגידו עלינו בעיתון
הם היו צעירים מדי
והמדינה תגיב בהתאם

עוד מעט
יראו תמונות שלנו בעיתון
כאלה מהתיכון ומהחטיבה
ויקריאו דברים שכתבנו

ובינתיים
כולנו עוד כאן
מחכים לפקודה
מוכנים...?

אנחנו רצים פה, בגשם ובבוץ אכזרי שיותר מכניע מהאויבים, רצים
על חיינו. הותקפנו ועכשיו הצוות נשאר בודד להגן על עצמו.
שוכבים שעות בין עלי הדשא, מסווים את עצמנו כדי שהם לא ימצאו
אותנו. דווקא עכשיו מצאתי את הזמן להוציא פנקס ולכתוב. לא
יכולתי לעשות את זה כשסגרנו שבת בבסיס וכל ההורים באו לבקר
והיה נחמד ויפה. השתמשתי בנשק כמשטח קשיח לכתוב עליו, במילא
בקרוב הוא לא ישמש אותי יותר מדי, וחשבתי שדווקא עכשיו, בערך
כשמחשבות מכל העולם עוברות דרך הראש שלי וגולשות מכל חור
אפשרי, יהיה לי על מה לכתוב. ודווקא עכשיו, כמו בכל סרט
אמריקאי וסיפור קיטשי, אין לי על מה לכתוב.
אני מלא לגמרי ועם זאת ריק מתוכן. עכשיו זה כל הזמן ולא הזמן.
אני שוכב כאן קפוא לגמרי ואין לי מה להגיד. אז כתבתי את זה,
ואני אשאיר את זה כאן איפשהו באיזור כדי שימצאו אח"כ, שידעו
שעברנו פה ושידעו מה עבר עלינו פה.

(מחשבות של לוחם צעיר במקרה, שבקרוב יעבור הרבה)

באחד האימונים האחרונים, לפני שהקמנו את האוהלים, עמדנו ב"ח"
והירח המלא החליט להאיר עלינו באותו ערב. זה היה ממש ממש חזק,
ראינו את הצלליות שלנו על הרצפה, ככה באמצע הלילה.. כולם
מתבדחים - "מי הדליק את האור ? " "מה, כבר הגיע בוקר ? " "
הזמן טס כשנהנים, אה ?". וואלה, משהו משהו.
מאז, אני חושב, לא ראיתי כל כך הרבה חושך בחיים שלי. כל
האימונים, הכל, גם בבקרים הנוראיים, החושך השתלט עלי לגמרי.
הורדתי את המשקפיים עד סוף האימונים ככה, אני במילא לא רואה
כלום בחושך. והמפקד כל הזמן צועק, והצוות שלי מעוצבן עלי רצח,
ואני גמור נפשית מרוב החושך הזה, עוד מעט אני חושב שאני מתחיל
לדפוק את הראש בדפנות הכלי המשוריין הזה, עוד שניה אני משתגע,
ואין כלום שמחזיק אותי, אני נופל לתהום גדולה כזאת, ועכשיו גם
לא שומע כלום יותר, לא מתפקד, לא כלום. מישהו? יש שם מישהו?
הלו !!!!! אף אחד לא שומע אותי צועק, בין נסיעה לנסיעה אני
יושב ומנסה להירגע אבל כלום לא עובד, והראש מתפוצץ מרוב שאני
צועק ולא שומעים ומרוב שאני לא רואה כלום ולא מתפקד.. אני מניח
ראש אחורה, ומסתכל, הם לא שומעים כלום, ולא רואים שום דבר, לא
עלי, ולא בכלל. בחושך הנורא הזה כלום לא זז, הזמן לא זז, אני
לא זוכר אף רגע שהייתי במצב כזה בחיים שלי. יכול להיות שזה
משקף משהו מהחיים שלי, החוסר הגדול באהבה, מישהי לחזור אליה
בבית, השגרה של חופשות שישי כל שבועיים. והחושך עדיין שם, נעלם
וחוזר. עכשיו קצת הורחקתי ממנו, אולי בכל זאת מישהו שומע אותי.
אבל עדיין, זה מסתכל עלי מאיפשהו. אני מרגיש כאילו אני לא יכול
יותר. מרגיש שזהו. מרגיש שאולי בכל זאת הגיע הזמן לברוח, ואני
אפילו לא יכול להגיד את זה.. לוותר. כנגד כל העקרונות שלי, כל
מה שעברתי, וכל מה שהיה בתיאטרון החלומות ובחלומות.
לא. יש משהו שבכל זאת אני לא יכול לוותר עליו.

משהו קטן שהייתי חייב לכתוב..
"תצא מהשוק שלך, אתה אולי צעיר אבל אתה לא בטירונות ולא
במחזורית יותר ! "
כשנגמר האימון המתקדם, אפשר להגיד ששמחתי, וזהו, הסיוט נגמר,
הטחינה נגמרה, אולי עכשיו נוכל קצת לנוח ולהירגע. זה היה מין
מחשבת "אכול ושתה עכשיו כי מחר נמות" שכזו, כי ידעתי שבקרוב
אנחנו זזים לשטחים לראות ולעשות קצת אקשן (כמו שחבר שלי קרא
לזה). עמדתי מול המראה במסדרון בערב סוללה (שזו הייתה החגיגה
הקטנה שלנו בסוף האימון) וחשבתי לעצמי שזהו, נגמרה תת-תקופה
נוספת ועכשיו הלאה אל הלא נודע, אל האקשן, אל השטחים, או מה
שזה לא יהיה. עכשיו זה זמן חדש, זמן של רגיעה ופעילות, זמן של
משהו אחר, זמן של הדבר האמיתי, ועודני צעיר ומורעל ומוכן (ככה
לפחות היה נדמה לי) למשהו חדש ומרענן ואני לא יודע מה עוד,
ושיש לי את החברים שלי שיהיו איתי והכל יהיה סבבה ונחמד.
ולא ידעתי עד כמה צדקתי בקשר לזמן החדש ההוא.. בצעד דרמטי שכזה
החליטו לנתק אותי ועוד כמה מהסוללה ולהעביר אותי לסוללת ותיקים
כי היו חסרים להם אנשים. והנחיתו את זה עלי כמו רעם ביום בהיר,
"תשמע, אנחנו מעבירים אותך לסוללה ב'.." משהו כזה, חסכו ממני
את כל השטויות שמסביב. באמת שבכיתי ככה, רגע קשה כזה של פרידה,
אני מרגיש שעוד שניה אני הולך וזהו. אז זו לא תת תקופה שנגמרה,
זו תקופה שנגמרה ועוד לפני שהייתה אמורה, וזהו. הקצינים והמפקד
שלי אומרים שככה זה בצבא, כל הזמן יהיו לי פרידות והתחלות
וסופים שכאלה, ואני אמרתי שטוב, מה כבר יכול להיות הלאה.
הקטע הזה בטקסט נכתב אחרי שסגרתי את השבוע וחצי הראשונים
בסוללת הותיקים, ובהחלט לא ידעתי כמה צדקתי. אני לא מאמין בכל
הקטע הזה של גורל, מבחינתי אני מה שאני ואני הוא השתקפות של
המעשים שלי ואני מחליט על הכל ואין אף אחד שקובע בשבילי, אבל
השינוי הזה היה רק לטובה. גיליתי בהחלט כמה הבריאות הנפשית
והפיזית קשורים זו לזו ובפעם הראשונה נפתחתי (ולא רק למקלדת)
וגיליתי שהיה לי בעצם רע. כל הזמן אמרתי שהכל בסדר והכל טוב,
אבל שום דבר לא היה נכון. רק עכשיו זה נכון. קודם סבלתי,
ואפילו שהאנשים היו סבבה, אף אחד לא באמת עזר. אני נמצא
באווירה אחרת עכשיו, רגועה יותר, ואפילו שאני יודע שבקרוב אצא
לשטחים (ככה, הייתי כבר אמור להיות שם עכשיו) ולא יודע מה
יהיה, עכשיו זה מה שחשוב. עכשיו אני יכול להכין את עצמי כמו
שצריך.
עכשיו זה זמן חדש, זמן של רגיעה ובלי יותר מדי פעילות, זמן של
משהו אחר, ועדיין לא הדבר האמיתי. וזהו.