אני במרכז. סביבי חברים טובים שהכרתי בטיול בזמן האחרון, ואני
צוחקת.
ואז אתה נכנס והכל נעצר. כמה פעמים דמיינתי את המצב הבלתי
אפשרי הזה... ופתאום זה קורה באמת. והיא נשענת על כתפך, אתה
נעצר. מרגיש, בחושים החדים שפיתחנו אחד כלפי השני, בנוכחותי.
אבל לא בטוח, ועניך משוטטות במהירות ונפגשות בשלי. מה זה
נפגשות, נתקלות, הולמות, נופלות, טובעות, נאחזות. ואני עם חיוך
עוד מהצחוק של מקודם נהיית לבנה. ואתה כבר לא אוחז בידה.
אני השתנתי ואתה מהסס. אבל העניים והמבט שלי אותו הדבר. ואתה
יודע.
אני רואה אותך מתאמץ לבלוע את הרוק, את ההפתעה. אני יודעת
שההלם שלך גדול משלי. לא כתבתי שטסתי גם.
אני יוצאת החוצה אבל ההתרגשות שחשבתי שארגיש לא מגיעה. אתה
יוצא אחרי, אתה יוצא מתוכי.
חושך בחוץ והשם שלי שכבר שנה שלמה לא עוצב בשפתייך מהדהד בחלל
העמוק. אני מסתובבת אליך, ואנחנו עומדים אחד מול השני. מאחורי
כתפייך, מרחוק, ניצבת, מוטרדת מה, בת זוגתך הזרה. ויודעת שהיא
זרה לך גם.
אני מביטה בך והכוכב שהענקת לי לפני הרבה זמן מנצנץ מעלינו.
ואני רואה אותך, כמו שאתה. ויודעת שזה יהיה קל ממה שחשבתי. אני
מחייכת בהקלה, אתה רואה את החיוך וכבר יודע שאני הולכת ממך.
אפילו אחרי שנה שלמה אתה עדיין יודע לקרוא אותי ופתאום אתה
מרגיש את זה, את ההחמצה. את ההפסד שלך. והיא אוחזת בך חזק ,
לופתת ומעוותת לך את הפנים. אז אתה מנסה בכל זאת. ורון לנשק
,לחבק. אבל אני זזה.
שתיקה. לאט לאט החוטים האחרונים שקשרו אותנו נושרים, חוטים
עדינים זהובים, חוטים שעיכבו אותי בארץ ומשכו אולי לטוס אליך.
ומהחוטים האלו לחוט הידידות - ההוא שמיוחד רק לנו - קשה
להיפרם. אבל אני עוצמת עניים והוא נוחת. בשקט בריחוף. ואז ככה
בנינו הם שוכבים, מיותמים.
היינו צריכים לעשות את ההתרה הזאת ממזמן - אומרות עיניי - לפני
שטסת ,לא משאירים כאלו דברים.
אבל עכשיו זה כואב -  מספרות ענייך.
ואני עוצמת אותם. מרגישה לא כאב אלא סיום. וסיום טוב. סוף
סוף.