במקום לא רחוק, בין קירות חשוכים
מסתתר לו אדם, ללא שם ופנים
בלילות אפלים הוא יוצא לדרכו
באותה דרך מפותלת, אל מסתורי נפשו
בדרך הזאת, יש אלפי אנשים
כמוהו כולם, ללא שם ופנים
אותם אנשים מנסים לעזור
אך בלתי אפשרי את קליפת ליבו לחדור
האדם ממשיך להסתובב,
כבר מחצית חייו מבוזבזים
הוא יודע שנפשו בלב
וליבו שבור לרסיסים
עם עלות השחר חוזר הוא לחדרו
מנסה לנתק חלקים מעברו
אך אותו עבר, שאת נפשו רק הטריף
מסרב להשתחרר, ואת ליבו שוב מציף
כך אוגר לו האיש מחשבות במשך היום
עוד מפות לטיול הקבוע, כשהחושך הופך לחלום
אך לחלום לא ניתן, זה קשה כשלא ישנים
אז המפות נעלמות, והטיול הופך לנדודים
והנדודים הללו מעבירים אותו על דעתו
מורי הדרך מוותרים, והוא נותר שוב לבדו
אבוד במסע צלב, לנפש צלובה עוד יותר
כשרק שביל הדמעות שאחריו, מזכיר לו לאן הוא חוזר
ואולי יום אחד, הוא ירים את הראש
ותיגלה לו הדמות, שאת ליבו תכבוש
והרסיסים יתאחדו למציאות נפלאה
מציאות חלומית, של אדם נטול שינה
שלך תמיד,
להתאהב זה להיפרד,
ילד סינתטי |
