היא עמדה לבד, באמצע, והסתכלה מסביב. זה היה שם וזה רצה לצאת.
מין חוסר מנוחה כזה, משהו בבטן העליונה, שפשוט רצה לפרוץ ממנה.
היא הרגישה את זה נאבק בתוכה, מדגדג אותה באופן מעצבן. היא
עמדה בצומת דרכים והסתכלה מסביב. היא תדע מה לעשות. היא
יודעת מה לעשות. זה היה שם, בתוכה. אז היא תעשה.
היא החלה לפסוע קדימה. ואז הסתובבה ונעצרה. זה עדיין היה שם.
היא הסתובבה לכיוון השני, והסתכלה לאופק. גופה נרפה, היא נתנה
לזה להשתחרר ממנה לאט לאט, כשהדרך הנכונה נמצאה. היא נשענה
לאחור ונתנה לזה למשוך אותה קדימה את המסלול הנכון.

ברגע שהדרך הנכונה נגלתה לה, היא היתה הרבה יותר בטוחה בעצמה.
היא ידעה לאן ללכת. היא החישה את צעדיה והידקה את המעיל לגופה.
רוח קרה נשבה בשערה. היא הגיעה לתחנה שוממת. הסתכלה סביב.
הכביש נמתח כפס מתכת המשתרע לאופק. הנוף היה שומם וצחיח. עץ
שזיף בשלכת מחלום ילדות. היא ידעה שהיתה פה כבר פעם. פה כולם
התפזרו. הלכו לדרכיהם. היא ידעה זאת מהחלום.
היא התישבה וחיכתה. חיכתה לשקיעה. תהתה מה יגיע קודם, הגשם או
השלג? ואולי האוטובוס...