אני ניגשת אל הדף,
והוא עדיין ריק.
ואני תמיד במרדף,
והעולם הזה חונק.

ואני רואה שניות,
ותופסת אותן;
יוצרת לעצמי מאגרים של זמן.

עוצרת נשימה ומחכה,
לנשום את הרגע
בו אני אראה אותך...

דף שלי.

המחבוא, המחסן שלי.
שומר על עצמו,
את כל מה שבי.

דרך חריצים,
אני לא יכולה לברוח,
ודרך דלתות,
לצאת זה לא נוח,
ודרך חלונות,
רואים בי הכל,
ונשקפת לי סכנה מכל צד,
כי העולם הוא עגול.

ורק בין כל שורה ושורה,
יש לי מספיק מרווח לנשימה,
ונראה שחיי נמתחים בינהן,
בין פס לפס,
בין מה שכתבתי,
והשורה הריקה שהייתה כאן קודם לכן.