תגידו, דיברתם פעם עם עץ?
אני יודעת זה בטח נשמע מטומטם...
אבל באמת, ניסיתם פעם?
אני מדברת עם עצים.
אתם יודעים, כשיש לי שאלות שרק עץ יכול לענות עליהם...
לא בעצם אתם לא יודעים, למה שעוד מישהו יעשה כזה דבר וידבר עם
עץ, חוץ ממני.(לא בקול רם כמובן)
אוקיי אז בשלב הזה אתם בטח חושבים שאני משוגעת..
ואני לא אגיד שלא. אבל אני אספר לכם איך זה התחיל..
זה היה בחורף, לפני שנתיים.. בדיוק חזרתי מהבית. נכנסתי
לאודטוריום, הראו שם את הסרט "גודזילה",נכנסתי וישבתי בשורה
הכמעט בסוף... כל כך קיוויתי שאני לא אראה אותם שם ביחד,
התחלתי לחקור את הצלליות בקהל, לא, לא ראיתי אותם. כבר התחלתי
לחשוב שאולי יש עוד תקווה.. אבל אז קלטתי אותו יושב שם בקהל...
ואותה יושבת ליד.
טוב זה בסדר, חושבת לעצמי.. הם הרי רק ידידים. אפשר לחשוב, אז
הם יושבים אחד ליד השני, אז מה!, זה לא אומר שום דבר...
אז מה אם הוא מסתכל עליה מידי פעם בסקרנות ומחייך, בדיוק כמו
שהיה  עושה לי לפני שנהינו ביחד. זה לא אומר כלום. הם הרי רק
ידידים נכון?!?, היא לא תהיה מסוגלת לעשות לי כזה דבר, היא הרי
חברה שלי, לא סתם חברה..חברה טובה, גרה איתי בחדר חצי שנה
כמעט!
לא, היא לא תהיה מסוגלת לעשות לי את זה..  היא הרי יודעת מה
אני מרגישה כלפיו..
אני מנסה להתרכז בסרט.. אבל למרות שהוא מוקרן על מסך ענק, אני
פשוט לא מסוגלת להפסיק להתבונן בהם.. להתבונן בו.. איך שהוא
לאט לאט נשען אחורה, מתקרב.. אני מתחילה להרגיש את החום גוף
שלי עולה,( זה פשוט מדהים מה קנאה יכולה לעשות לבן אדם), ואז
הוא ממשיך להתקרב לעבר הכתף שלה, ואני שם חושבת לעצמי, רק שלא
ישים את הראש שלו עליה, רק שזה לא יקרה.
וממשיכה לקוות, עד לסנטימטר האחרון... וזהו, זה אבוד, הוא נשען
עליה. והיא עליו..
אני מרגישה איך כל האשליה שלי מתנפצת לרסיסים קטנים, שעפים
וחודרים ישר לתוך הלב שלי. לכל אזור החזה, כל כך כואב!
ואז בחילה תוקפת אותי.. אני מחליטה שדי וזהו, אני לוקחת את זה
יותר מידי קשה, אז אני מחליטה לקום וללכת לשירותים להרגע. אני
נכנסת, שוטפת את הפנים, מסתכלת במראה, ואומרת לעצמי, יהיה
בסדר, יהיה בסדר... זה לא כזה נורא. אני חוזרת למקום שלי
באולם, ומנסה לצאת מהגוף שלי, להסתכל מבחוץ על מה שקורה, (כמו
בחלומות לפעמים, שאתה רואה את עצמך מלמעלה), ככה אוחל להיות
אובייקטיבית והרגשות שלי לא ישפיעו.. הצלחתי למשך זמן קצר, אבל
לא היה לי מספיק אנרגיה להמשיך בנסיונות ההכחשה שלי, וגם ככה
לא ממש צפיתי בסרט. אז החלטתי לפרוש.

הלכתי.. יצאתי מהאולם ולא ממש ידעת לאן. לכל מקום שאלך אני
אתקל באנשים.. אין לי טעם לדבר איתם עכשיו. אני פשוט צריכה
שקט, והרבה מזה, ובוא נגיד שפנימיה זה לא המקום הכי קל למצוא
בו שקט.
ואז נזכרתי במקום הזה מאחורי בה"ס, שם יש כמה עצים ודשא..
אף אחד לא יבוא לשם, (חושבת לעצמי בתקווה), אז יש כמה מצלמות
בטחון, לא נורא, לאף שומר לא יהיה אכפת.
אז מצאתי לי פינה לשבת, על מן שביל שחוצה בין הדשא לעצים. היה
די קר, גם ירד קצת גשם, אבל לא ממש הזיז לי, כל עוד אני רחוקה
כמה שאפשר מכל שאר האנשים..
ישבתי לי, התבוננתי בעץ לידי, על הענפים שלו, איך שהם נעים
ברוח, כאילו במהירות, אבל בהילוך איטי.. והרגשתי איך התודעה
שלי הופכת לאט לאט, להיות כמו הענפים של העץ..
וחושבת לעצמי, איזה כיף לך עץ שעולמך כה שלם ושלו, אתה תמיד
מאוזן ומקבל בברכה את כל מה שקורה לך. איזה מזל יש לך שאתה לא
צריך לעבור את הכאב שאני עוברת...
ואז לפתע אני שומעת בראשי תגובה, האם דמיוני השתלט עלי?
אני שומעת את "קול" העץ אומר לי, "הייתי נותן הכל להרגיש את
טיפת הכאב הזו שאת מרגישה, כי בשבילי זה יהיה הדבר הכי מדהים
שאי פעם אחווה. את צריכה להגיד תודה על הרגש המדהים והעמוק
הזה. אני אומנם נשאר שלם ומאוזן כל ימי חיי, אבל את.. לך יש את
האפשרות שלי לעולם לא תהיה.."
בשלב הזה התחלתי לתחקר אותו, "מה זאת אומרת, לי יש את האפשרות
שלך לעולם לא תהיה?, הרי אתה מושלם!", "גם את", הוא אומר,
"אני?, מושלמת??, אתה בוודאי צוחק עליי, אני לא מאוזנת, לא
שלמה עם עצמי, כיצד אני מושלמת בדיוק?!?"
הוא התחיל להסביר לי שאין כזה דבר, משהו לא מושלם... שיש רק
רמות שונות של שלמות, שאפילו הפושע הכי נוראי בעולם, הוא
מושלם, כיוון שהוא חלק מן הטבע, ואין דבר בטבע שהוא לא מושלם.
הוא אמר לי שאני אוחל להגיע לרמות שהוא לעולם לא יוחל להגיע
אליהם. כי לו, לא ניתנה הבחירה, ולי כן, ואני צריכה להיות מלאת
תודה על כך שאני מרגישה דברים כאלה...
ולמרבה הפלא, כשהלכתי משם באמת הרגשתי יותר טוב, הסתכלתי על כל
עץ שעברתי לידו, והרגשתי איך ההוויה שלו מברכת אותי..
ואני חוששת שאין לי מסקנה מאירת נפש מכל הסיפור הזה, אלא רק
שמאז אני יודעת שתמיד יש עם מי לדבר...
גם אם זה רק הדמיון של נערה בת שבע- עשרה, שתוהה מה לעזאזל היא
עושה כשהיא משתפת אנשים בסיפורים המפגרים שלה..