"לא לנצח יוכל העם היהודי לעצור את גאות הזמן. מכל נדידת העמים
הגדולה של העת העתיקה רק זו של היהודים טרם הסתיימה ומוסיפה
לייסר את העמים המתורבתים במפגעיה..."
הקול, קיר אבן מתפורר, נישא כמו סופת אבק ושטף את האודיטוריום
שהיה מלא עד אפס מקום בסטודנטים שבאו לשמוע את הרצאתו של
הפרופסור המהולל שניאות לינטוש לשעה את מגדל השן של מחקריו
המעמיקים ולשאת דברים בפני דור העתיד של עיסוקו ששרוי היה
בסכנת הכחדה אלמלא נזכרו הסטודנטים הנפעמים לנשום מדי פעם
בפעם.
"...יש שירתעו מנקיטת אמצעים כנגד הבעיה היהודית אולם כלום
נוכל לכנות 'בלתי מוסרית' פעולה שהיא בבחינת הוצאת שרשור מן
המעי? עלוקה הניזונה מהבשר החי?..."
זע א' בכיסאו וניסה להבליע פיהוק. זה מכבר נתעייף מגבבת
מילותיו של הפרופסור המבטאת דיעה שהאנשים המתקבצים בקרנות
הרחוב היטיבו להביעה במשפטים ספורים. דיעה שתכלית אחת לה והיא
הכשרת הלבבות למעשים שמן הסתם עוד ידובר בהם ביום מן הימים אך
לא כאן ועכשיו.
מבכר היה א' לנצל שעת צהרים זו לשינה שחסרה לו עד מאוד אך באין
הברירה עמו החלו עיניו לסקור את באי האולם הגדול. במיוחד נשתהה
מבטו על שכנתו מימין. עלמה נאה היתה, שפעת שיער זהוב צונחת לה
מקדקדה עד לכתפיה, עיניה גדולות ובורקות ושפתיה מלאות.
יש להניח כי לא הייתה אותה עלמה מרגישה במבטו של א' הנח עליה
שכן מרוכזת כל כולה היתה בהרצאה, בולעת בשקיקה את מילותיו של
הפרופסור אולם רצה הגורל ובאותו הרגע נתקף א' בשיעולים. לא זאת
בלבד אלא שטיפת נוזל אחת נתעופפה לה באויר והחליטה להתיישב,
מעשה שטן, דווקא בין אותן שפתיים מלאות.
או אז נפנתה אותה עלמה אל א' וסיננה בלחישה נזעמת: "כלום לא
לימדה אותך אמך לכסות את פיך?"
הביט בה א' ותחת שיתנצל החל להצטחק חרישית.
"ומה מצחיק אותך כל כך?" שאלה נעלבת.
"הרהור עלה בי, על טיבו של צמא".
קם א' ממקומו והחל מפלס דרכו אל מחוץ לאולם ההרצאות.
החלטה גמלה בליבו - מחר יעזוב את הפקולטה לעיצוב פנים. אולי
ילך ללמוד מתמטיקה.