[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמרי כפיר
/
היום בו נגמרה המנגינה

לא יכול להיות. לא, זה לא ייתכן. פשוט לא ייתכן. הלם מוחלט.
התמוטטות טוטאלית של המציאות. אילו לא היה מדובר במקרה אמיתי,
אפשר היה לחשוב שזוהי איזושהי המצאה מטורפת של מישהו, או אולי
איזה סרט אמריקאי לא מוצלח. אלא שבמציאות, לסרט הזה אין פס
קול, אפילו לא צליל אחד לרפואה. זה כבר כמה ימים מאז האסון
הנוראי, ועדיין שום דבר לא ברור.
משרד ראש הממשלה, כבר פרסם הודעה, שהוא אינו לוקח אחריות על
האירוע, ושהאשמים יישאו בתוצאות. שר החוץ הרגיע ואמר, שהציבור
חייב להמשיך ולחיות את חייו כרגיל: "אסור לנו לתת לטרוריסטים
האלה לשנות לנו את סדר העדיפויות, אנחנו נמשיך ונחתור ללא לאות
לשלום."
העולם הערבי, כינס את ועידת הליגה במהירות, וערפאת שיחרר ביחד
עם אום כולתום ופריד אל אטראש הודעה שאינה משתמעת לשני פנים -
"זוהי מזימה ציונית. הם רוצים שנפסיק לשיר בחאפלות."
הנשיא האמריקאי לעומת זאת מיד התייצב מול עולם ואומה, והודיע,
שהדמוקרטיה לא תשתנה. עמודי היסוד שלה רק יתחזקו אל מול הזוועה
שקרתה, ומי שצריך ישלם את המחיר. הוא לא היסס לתת אולטימטום
למלחמה, האשים נחרצות את האשמים, הוסיף גינוי, חיוך אצילי
לוחם, וברך את אמריקה בשם ידידו - אלוהים.
במכון הדמוגרפי במנצ'סטר, אמרו כי היו סימנים מקדימים. "הכתובת
היתה כבר מזמן על הקיר. אפשר היה למנוע את האסון לו רק היו
מקשיבים לנו." אמר דובר המכון. על הוליווד, לעומת זאת, נחתה
אווירה שאננה של אופטימיות זהירה בגלל שמועות, שצצו מאי שם,
שאלוויס שוקל לצאת ממחבואו כדי לנסות, ולהציל את המצב. אבל לא
אלוויס, ולא שום דבר אחר נשמע מנחם. מיליונים של אנשים
מסתובבים בכל העולם ברחובות ההרים, בשדות בכפרים, במרחבים
הפתוחים, מנסים להקשיב לנגינת הרוח בעלים, למוזיקת המקרה,
לנעימת הציפורים או אפילו סתם לניגון הלב. אבל כלום שום דבר לא
מתחבר אפילו לא צילו של צליל - היא מתה, נגמרה, אומרים עליה
שמוצתה.
והכל קרה ברגע כל כך פשוט ורגיל. סתם עוד אחד מאותם אלפי
רגעים, שפעם לא היינו יודעים להעריך אותם, והיום אנחנו יודעים
שהם היו יקרים מפז.

זה היה בסך הכל עוד אחד מימי שלישי. שעת צהריים חמימה שכזאת,
עם שמש ושמים כחולים, ושידור של שירים עבריים ברצף. בטרנזיסטור
שעל דלפק הקיוסק בטיילת,  הכריז השדרן על השיר הבא, מבלי לדעת,
שבמילים אלה ממש, הוא בעצם אומר את ההספד שלה - שיר חדש של עוד
להקה תל אביבית צעירה - השמעת בכורה. אפשר היה עוד לשמוע את
הצלילים האלקטרוניים הראשונים של השיר, ואז פתאום זה גווע.
באותו רגע ממש. רעש הלמות תופים מלא באקסטזה נפסק בבת אחת. טקס
העלאת הקורבן של שבט הקינובארי בקצה הצפוני של מדגאסקאר נפסק
בבת אחת. זכרי השבט הסתכלו האחד בשני בהלם, וניסו להמשיך
ולתופף על התוף, אבל שום כלום, רק רעש הלמות חלול ומבולבל בקע
מהתופים הענקיים. אחוזי פלצות, הם השליכו את התופים והחלו
לדקור אחד את השני בסכיניהם.
אלפי קילומטרים משם, בדיוק באותו הרגע, חתך סכין גילוח את לחיו
של המנצח הנודע זובין מהטה, כשהסונטה החמישית של בטהובן אותה
נהג לשמוע בוקר בוקר במשך לא פחות משלושים וארבע, שנה גוועה
לפתע בתוך הפטפון שלו.
הגורל של נעימת הפתיחה של הסדרה הנודעת BAYWATCH, ששודרה ברגע
האומלל ההוא מחוף לחוף, לא היה טוב יותר. המנגינה הפסיקה
והיפיפיות קפאו במקומן, מבטיהן הבלונדינים הלומים ושדיהם
מבולבלים.
דקות ארוכות של שקט עברו בטרנזיסטור, דקות של שקט אוניברסלי.
ואז בקע קולו של שדרן החדשות מן המקלט. זה היה מבזק, אבל הוא
הובזק אל האוויר בלי התו המרגיז הקבוע שלו. "עקב תקלה טכנית לא
נוכל להמשיך ולשדר מוזיקה. עמכם הסליחה." רחש נשמע מהמצד השני
של המיקרופון, והשדרן המשיך. "בידיעה שהגיעה זה עתה נמסר כי
המנצח הנודע, זובין מהטה, נמצא חסר רוח חיים. כתבינו מוסר כי
במכתב שנמצא בביתו, כתב המנוח כי לא יוכל להמשיך ולחיות כשהיא
מתה" קולו של השדרן רעד כשהמשיך ואמר את המילים, "המוזיקה
מתה".  


פלטתי את עשן הסיגריה שלי בנשיפה עמוקה, כשיאיר סיים להקריא לי
את הקטע הזה. הוא הביט בי בעיניים שואלות, מצפות לתגובה. הכרתי
את המבט השואל הזה לא מהיום. כבר שנים שאני מכיר את יאיר.
גדלנו ביחד, אלא שבשנים האחרונות למבט השואל הזה היה ,לדעתי,
משהו יותר מדי הוזה בעיניים האלו. כשהיינו בתיכון למדנו שנינו
במגמת אומנות. אני ניגנתי על גיטרה, ויאיר היה הבסיסט הכי טוב
באזור. חלמנו להקים ביחד להקה, או יותר נכון אני חלמתי על
להקים להקה, ויאיר סתם חלם, לא יודע על מה בדיוק. הרבה שנים
עברו מאז. אני, השנים עזרו לי להבין את החיים, ויאיר, יאיר
נשאר עם החלומות. אני כבר עומד לסיים תואר בהנדסת ניהול
תעשייתית, ויאיר, יאיר התחיל רק השנה ללמוד ברימון. יותר מפעם
אחת אמרתי ליאיר "בן אדם, אתה לא מבין שבעולם כזה, אתה צריך
מקצוע. בן אדם צריך לחיות עם הרגליים על הקרקע. כמו שניוטון
אמר פעם - לכל פעולה יש תגובה - הגיון זה מה שמוביל את החיים
שלנו היום - תעשה פעולות הגיוניות, ויהיו לך חיים הגיוניים."
אבל יאיר לא הקשיב לי אף פעם. הקשרים ביננו התרופפו מאוד במשך
השנים, אבל מדי פעם אנחנו עדיין נפגשים בשביל לנגן ביחד. מהנדס
או לא מהנדס, זה עדיין עושה לי כיף לגעת בגיטרה מדי פעם. נראה
לי שגם יאיר נהנה מהמפגשים האלו, וחוץ מזה הוא עדיין מאוד
מעריך את מה שאני אומר. בכל פעם שאני בא, הוא מראה לי את אחד
הצילומים ההזויים שצילם, או מקריא לי קטע שכתב לסדנאת הכתיבה
שלו, ואני אמור לתת לו ביקורת אובייקטיבית של ראש מתמטי.

העיניים השואלות שלו נשארו תלויות בי "תגיד, אתה מאמין שדבר
כזה יכול לקרות, שהמוזיקה פשוט תיגמר?"
מצצתי את הסיגריה שלי במאמץ רב משתדל להתייחס לשטות הזו בשיא
הרצינות "תגיד לי יאיר מה קורה לך? אתה נורמלי?".
"מה?" הוא נעלב "לי זה דווקא נראה די הגיוני. תחשוב על זה, זה
ממש כמו שאומרים שלכל בן אדם יש מספר מילים מוקצב למלא בחיים
ואז הוא פשוט מת"
"נו, ולזה אתה מאמין?" ניסיתי לתת לניקוטין הסיגריה לחלחל
לתוכי ולהרגיע את פרץ הצחוק שדחק את שרירי השפתיים שלי.
"בן אדם" הוא המשיך בשיא הרצינות."אתה מהנדס, אתה מבין
במתמטיקה וכל השטויות האלה. תנסה לחשוב רגע בהיגיון. קח את
הגיטרה הזו למשל" הוא הצביע על הגיטרה שלי. "הרי מבחינה מתמטית
יש לה מספר מוגבל של צירופי אקורדים. תאר לך שיום אחד, שהוא לא
יותר מדי רחוק לדעתי, ישתמשו בכל צירופי האקורדים האפשריים. מה
יהיה אז? הרי כבר כמעט שלא נשאר היום שיר מפורסם שלא עשו ביצוע
מחודש, והאלקטרוניקה הזו, שמנסים להכניס היום למוזיקה, זה הרי
רק ניסיון להמשיך לנסות לגוון וגם זה ייגמר מתישהו. לדעתי
כשיגמרו כל הקומבינציות, המוזיקה פשוט תקרוס ותעלם אל תוך עצמה
ממש כמו חור שחור."
הסתכלתי עליו, לא מאמין. הוא היה כל כך להוט עד שכמעט הצליח
לשכנע אותי, אבל יותר מזה הוא הצליח לעלות לי על העצבים.
"טוב טוב. קח את הבס לידיים. עדיף שתנגן משהו לפני שהמוזיקה
תיגמר."
עוד הספקנו לנגן כמה אקורדים מ - "it's the end of the world
as we know it" של אר אי אם לפני שצפצוף מחריש אוזניים של מבזק
חדשות הפסיק אותנו.
"היי מה קרה??" יאיר צרח בבהלה אל איש שהיה תלוי בכבלים מחוץ
לחלון הדירה. האיש החזיק ביד אחת בפלא פון וביד השניה ניקה את
חלון הדירה. הוא הפסיק לדבר לרגע בפלא פון, הצמיד אותו לכתף
ואמר בטון משועמם "לא שום דבר, בסך הכל אמרו בחדשות שהתרסק
מטוס אל תוך הים השחור ונהרגו שלושה אנשים בפיגוע בעפולה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה בערב יום
הזיכרון יש
צפירה, ובערב
יום השואה אין?


אחת דורשת
שיוויון


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/02 11:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי כפיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה