המשך של בואו נראה 1
...ובין כך ובין כך, הרכבת המשיכה לנסוע, ממרקת את מסילת הברזל
בגלגלי הפלדה חסרי הלאות שלה.
בכלל, אני תוהה, כמה סיבובים עושים הגלגלים בנסיעה אחת שכזו?
כמה יכולים לספוג פסי הברזל עד שישחקו? והרכבת, לו היתה מורכבת
פי מיליון, או מיליארד או יותר - האם היא היתה...חשה? מודעת?
מהו זה, שעושה את אותן בריות שבתוכה מסתופפות כרגע, להיות
בריות שמרגישות, שמודעות, שנהנות או כואבות? האם זו המורכבות?
הזהו הסוד?
מבט חד, לא ממושך מאוד, אך מעמיק ומרוכז, סרק קמטי פנים
זערוריים וחשף הסטוריה של צחוק ודמע אצל הבחורה. סקירה שבאה
זמן קצרצר אחריו, שכללה הפעם את גוף הבחורה (שרוצים הייתם
לחשוב שהוא דקיק וחטוב, אולם אין הוא כזה, ואף אין הוא אחר -
בריה דמיונית היא, ולא תצא לעולם מבין דפי הסיפור) החלה לחשוף
את טבען של הסיבות לצחוק, והסיבות לדמע בחייה.
חישבו נא על סרט מושלם: המאפרת המיומנת ביותר, בשילוב עם השחקן
העמוק, המוכשר ביותר - כמה הם צריכים להכנס לדמות, להבין ולחוש
אותה בתוכם, כדי להחליט על כל נגיעה של צבע וגוון ועל כל הבעה
זערורית בפנים... והרי הצופה המבין בסרט, ידע גם ידע להעריך
עבודה משובחה שכזו! ואני שואלכם: כמה הם הצופים במציאות
בעיניים שכאלה? הנה אחד מהם! ומולו -אחת נוספת!
אתם הצופים - ואני עמכם, הרי אנו מביטים בעיני דימיוננו
הרב-עצמה עד-מאוד - יכולתן, אך מותנה כדבעי - בתמונה המצוירת
לנו באופן חלקי בהחלט ובבירור. מה נצייר לעצמנו עד כה? האם זו
תמונה מוחלטת? צבעים ברורים? דמויות מוחשיות? כיוון ידוע או
מטרות מוגדרות? מידת החופש פה הרי היא גדולה וסתירות בה - כמעט
ואין.
אם כך נפליג נא הלאה, על ספינת מכחול-הדמיון ונהנה-נא
מהנסיעה!
האופנה... הממ...האין היא תעשיה מוזרה ותמוהה בעיניכם כבעיני?
השניים, נראה, לבושים בפשטות היו. הצבעים - רכים, והמרקם נעים.
כשהביטו בבגדי האיש שמולם, קל להם היה לראות כי מדובר באדם,
שאינו מייחס חשיבות לצו האופנה, למעט במידה קלה וקורקטית, אלא
יותר לנוחות ולשימושיות. אך לו נשיט את מבטנו אל מחוץ לתאם של
השנים, נותירם רגע אחד או יותר בפרטיותם היחסית, ונזרום לנו אל
קרון אחר, ותא אחר, נמצא שם דוגמא הפוכה בפירוש, שכן, כך-וכך
קרונות משם, מוקמה המחלקה היוקרתית ביותר שברכבת. שם, בקרון
אחד נסעה לה משפחה הודית. ישב שם נסיך הודי, ופמליה קטנה,
שכללה את אישתו, את אם אשתו, שומר, משרת ומשרתת. הנסיך, אישתו
וחמתו ישבו בתא מרווח אחד, ושלושת האחרים - בסמוך.
מחלפותיהם, התפורות ממשי קשמירי משובח, משכו את העין בצבעייהם
המוקפדים והמגוונים, כמיטב המסורת של אותה ארץ ענקית ורחוקה.
ארגמן מעוטר קישותי אותיות קדושות, לבנות, התערבל לו עם ירוק
זוהר; כובעו ההודי, הגדול והרחב של הנסיך, בער בצהוב-אדמדם
עירני, והנוצה הגדולה הנעוצה בו, לבן-אפרפר צבעה, בודאי נלקחה
מציפור נדירה. המשרת היה היחיד שלבד לבן ללא כל קישוט. אפילו
השומר, שלבש גם הוא לבן, היה מעוטר בכובע מפואר, אמנם פחות משל
הנסיך עצמו, ובחרב מסורתית. לו ראיתם בעיניכם, בודאי זמן לא
מבוטל אפשר היה להתענג רק מראה זה לבדו - אך פה, בשדה שונה זה
- מוטב ונותיר לדמיון להמשיך ולצייר במכחולו שלו.
רגע! תמהני: האם זו אכן דוגמא הפוכה? הן הללו כבולים ומחויבים
בשל המסורת, וידידנו? לא, אין המקרים עומדים בקצוות שונים של
הציר. אז - נציץ לקרון אחר, בו שלוש נשות עסקים יושבות
ומפטפטות בחליפותיהן המחויטות... בהחלט! שלוש דוגמאות שונות
למדי, בלי ספק! ולוואי וזה היה ההבדל היחידי בין כולם!
...ובשתיקה הם נסעו, למעט מילים מעטות שהוחלפו בין האם לביתה.
נפליג ונצוף בחזרה אל המסדרון, נעזוב את המחלקה היוקרתית הזו
בינתיים, ונחזור אל מיודענו השניים, אותם נמצא שקועים בשיחה
ערה ומעניינת, שהתפתחה כשעזבנום... |
