הפוך לגמרי, יושב בקצה העולם וחושב.  כשרע לי אז טוב לי וכשטוב
לי אז רע לי ורגיל זה מוזר ומיוחד זה אכזר ומה זה בכלל אותו
גוש לא ידוע שיושב לי בבטן ולא נותן לי מרגוע?  מגלף ממנו
חתיכות עם גלפן מיקרוסקופי, והשבבים כל אחד עם צורה וצבע וטעם
וצליל והרגשה ויעוד אחר באמתחתו הזעירה.  והוא צמח מתוך הלא
נודע ואל תוכו, מצמצם את נפחו האינסופי של הלא נודע באמצעות כל
אותן תשובות לא בהירות וחסרות כל צורה לכל אותן שאלות לא
ידועות שכלל לא נשאלו, הוא מצמצם אותו לאינסוף מזערי יותר, אך
עדיין ללא התחלה וגם ללא סיום הולם, יותר או פחות, הנראה לעין,
ובכל זאת מוחשי יותר, כך שניתן לחוש את גודלו האדיר של הריק,
את משקלו העצום של חוסר הדעת, את כל הבינה שצפה לאיטה באותו
כאוס של האין.  מתוך כל זה גדל אותו גוש ואל תוך כל זה וכחלק
מכל זה.  וכחלק מכל זה, כך גם אותו גוש אינו ברור.  לא מאין
הוא מתחיל, לא היכן הוא מסתיים ובמיוחד לא גודלו, שנראה אדיר
אל מול הקטנים וזעיר אל מול הענקיים ונראה שונה אל מול השווים.
ולעתים הוא נראה כה גדול וכה קטן, כה יפה וכה מכוער, כה נהיר
וכה מסוכן, כולם באותה העת.  ואותם זמנים הם עתם של הבלבול
הנובע מן ההבנות ושל חוסר הדעת הנובע מן הידע ושל העיוורון
הנובע מן הצבעים ושל הטירוף הנובע מן ההגיון ושל ההבנה הנובעת
מן הטמטום ושל כל אותן רגשות ללא שם הנוזלות מנפשי ויוצרות את
הגוש הלא ידוע שיושב לי בבטן ולא נותן לי מרגוע.