New Stage - Go To Main Page

ליברטין אי-שם
/
ויהי אור

השמש התעוררה בבוקר מוקדם כתמיד והחליטה שהיא לא רוצה לזרוח.
החליטה שמותר לה להישאר במצולות הים, לבכות במיטת האצות החביבה
עליה ולא לקום. מה, גם לשמש מותר להיות בדיכאון ולא לצאת
לשמיים לעבוד, לא? הכוכבים נזעקו אליה והחלו מדברים על ליבה,
שואלים מה קרה. "איבדתי את המאור שלי" היא מיררה בבכי, "אני לא
יכולה לעלות למעלה ולתת אור לעולם". הכוכבים היו מאוד
מבולבלים, איך ייתכן שאור השמש ייאבד? ייעלם סתם כך? הפצרות
נוספות גרמו לה להודות שהמאור שלה עזב אותה. "הוא חשב שאני חמה
באופן שיוכל להתמודד עמו, וגילה שהחום שלי שורף" היא הוסיפה
לבכות, אוספת את קרניה לאחור ומוחה דמעת אש מלחיה הזהובה, "ואז
הוא נכווה, והחליט שזה לא יסתדר, שאנחנו שנינו יצירי בריאה
שונים, הוא נברא ביום הראשון לבריאת העולם ואילו אני - ברביעי.
אז הוא חזר לתפקיד המקורי שלו, להיות הילתם של הבריות והאור של
נשמתם, ועכשיו לנשמה שלי אין אור" אמרה והרכינה ראשה העצום.
הכוכבים הביטו זה בזה מבולבלים ואובדי עצות, מה יהיה עכשיו?
נורא עצוב להם שחברתם כל-כך עצובה עכשיו, אך אפילו יותר עצוב -
מי יזרח במקומה ויאיר את העולם? לכוכבים ולירח יש תפקיד משלהם
בשמיים בלילה, אלוהים חילק ביניהם את התפקידים שווה בשווה. הם
לא יוכלו להאיר את העולם ביום. וכיצד ישיבו את המאור שלה? נראה
שמצא לו תכלית אחרת בחייו, וכנראה שלעולם לא יחזור, כך השמש
עצמה אמרה.
בינתיים ירד למטה הירח, שעמד לסיים את עבודתו לאותו לילה ושמע
את המולת הקולות למטה במעמקי הים. ראה שם את השמש מתייפחת
והכוכבים מתלחשים ביניהם במבטים מבוהלים. "שמש איבדה את המאור
שלה", הם הסבירו לו את כל הסיפור, "ועכשיו אין מי שיאיר את
העולם ביום". חשב הירח וחשב, מה יעשה עם העולם? הן הוא זקוק
לשמש ולאורה. הוא ליטף את קרניה המושפלות של השמש הבוכיה ולחש
לה בקול עדין, "את יודעת מה? אני והכוכבים נשאיל לך מאורנו. יש
לנו הרבה, ואנו רבים כחול אשר על שפת הים, ואם כל אחד יתרום
קצת נוכל להרכיב לך מאור חדש, ותוכלי להאיר את העולם".
הביטה השמש מבולבלת בירח וענתה, "אבל זה לא יהיה המאור שלי. זה
יהיה מאור מלאכותי, לא טבעי ממני".
השיב הירח בעצב: "יקירתי, העולם זקוק לאור ולחום שלך. לא
מעניין אותו אם זה המאור האמיתי והמקורי שלך, או מאור סינתטי
ומזויף".
שתקה השמש, מחתה דמעותיה ולבסוף אמרה: "בסדר".
התארגנו כל הכוכבים יחדיו, תרמו קצת מאורם ואספו את כל חבילות
האור שיצרו יחד ותרמו למען השמש. לקח הירח את חבילות האור,
קיבצן יחד וארג מהאור שבהן שמלה גדולה, זוהרת ושקופה, דמוית
מסכה. הפיח בה מעט מאורו הנוגה והנועם שברכותו, ונתן לשמש
ללבוש. עטתה על עצמה השמש את המסכה הזוהרת של האור, חייכה חיוך
לא-רצוני ועלתה מעלה לשמיים וזרחה, והעולם שמתחת כלל לא ידע
שבאותו לילה ממש כמעט ולא היתה לו שמש.
השמש המשיכה לזרוח מאז, יום מדי יום, במסכת האור שהכינו עבורה
הכוכבים והירח, הכוויה של עזיבתו של מאורה עוד יוצרת אדוות של
כאב על לשונה, כאב צורב ושורף ומכלה שמונע מבעד מילותיה ואנקות
הכאב שלה לפרוץ החוצה. ואף על פי כן הוסיפה השמש להאיר פניה אל
העולם, ורק מדי פעם, כשבא הגשם, הרשתה לעצמה להסתתר מאחורי
העננים ולבכות יחד איתם, קרניה משלחות לעתים ברקים של כאב
שפרצו דרך קרעי העננים כזרמי אש של צער והאירו את השמיים, למען
יראה העולם את צערה ואולי יזיל דמעה אף הוא. וכשהיא שוקעת, היא
עוטה צבע ארגמני של געגועים, מלחכת בשפתיה הפצועות את הים,
מנסה לדמיין את הנשיקות שנהג אורה להתוות עליה, אז כשהיתה
קורנת מאושר וזורחת מאהבה אל העולם. וברדת הלילה, היתה שוכבת
שם במיטתה אשר במצולות הים, בוכה ומעבירה בים זרמים פנימיים
חזקים של נחלי דמעותיה, והים גועש וסוער במערבולות חמות של
כאב, כאב של אור. והכוכבים מביטים אליה מלמעלה ושולחים לה
נצנוצים כדי להרגיע אותה. והיא מקבלת נצנוציהם בשתיקה עדינה
ומחייכת חיוך עצוב - הם מאירים לה בהבזקים ומעודדים אותה, אך
לא די בנצנוצים כדי להשיב מאור שלם שאבד.



נובמבר 2000



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/11/00 12:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליברטין אי-שם

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה