הלכתי ברחוב וחיכיתי לחורף. אישה יפה עם ילד נופפה לי לשלום.
לא ידעתי מי זאת ונופפתי חזרה. לילד הייתה סוכריה אדומה, ענקית
על מקל. הוא חייך אלי חיוך מקסים של ילד שיודע ולא מגלה לאף
אחד. הם חצו את הכביש לכיוון שלי. עדיין לא זיהיתי אותה.
כשהתקרבה הוציאה משקפיים מהתיק, הסתכלה עלי וחייכה חיוך נבוך
"חשבתי שאתה מישהו אחר, אתה כל כך דומה לו!" הילד נראה משועמם,
כאילו זה קרה כבר 20 פעם לפחות. הוא הסתכל אלי וסימן לי
להתכופף. התכופפתי אליו והוא לחש לי: "היא לא באמת בנאדם, היא
רק מה שנשאר אחרי שהוא מת." היא חייכה אלי חיוך נבוך אחרון
ואחזה את הילד בידו, יותר מכדי להשגיח עליו כדי למנוע מעצמה
ליפול. היא נראתה חיוורת, שאלתי אותה אם היא מרגישה טוב, היא
אמרה שהכל בסדר ונעלמה מחיי. היה נורא חם. הלכתי הביתה, למרות
שהייתי צריך לעשות עוד כמה דברים. לא היה לי כוח או חשק ולעומת
זאת החם העיק עלי באופן מזעזע. בבית חכתה לי הודעה מבולבלת על
המזכירה. זאת הייתה החברה של החבר הכי טוב שלי. הוא מת. הייתה
גם הודעה מאיזו מישהי שפגשתי באיזה פאב, אבל לא שמעתי מה היא
אמרה. כבר לא היה לי חם, לא הרגשתי כלום. לא הבנתי. בהיתי
בקירות ובעטתי בדברים. התקשרתי אליה. לחברה של החבר הכי טוב
שלי ז"ל. שאלתי אותה, אמרתי לה, נחמתי אותה, אני חושב, אבל
בעיקר הקשבתי לה בוכה. קינאתי בה. הדמעות שלי סירבו לבוא.
ההלוויה הייתה אחרי יומיים. תמיד חשבתי שזו קלישאה איומה, אבל
זו הייתה הלוויה יפה. כלם נראו נהדר בבגדים השחורים היפים שלהם
והפרחים היו מושלמים והבכי היה כמו מסרט. שקט ועמוק. רק אני לא
הצלחתי לבכות. ניסיתי בכל הכוח וזה לאט הועיל. אז שתקתי והייתי
החבר התומך, הרגיש והמופנם. אוי כמה רציתי לבכות. כאילו החלק
במוח שאחראי על לתת את הפקודה לבכי מת. פשוט מת. לגמרי מת.
אחרי ההלוויה הלכתי הביתה ברגל. הסתכלתי על האנשים ברחוב. הם
נראו לי קרים ומחושבים. התגעגעתי לחבר הכי טוב שלי ז"ל. נזכרתי
איך הלכנו יחד ללוויה של חבר מהצבא. עמדנו שם, אני שותק והוא
בוכה. כל כך בוכה. כל כך יפה. הבנתי. פתאום. לא הייתי בנאדם
באמת. רק מה שנשאר אחרי שהוא מת.