[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע ריבק
/
מה שנשאר

הלכתי ברחוב וחיכיתי לחורף. אישה יפה עם ילד נופפה לי לשלום.
לא ידעתי מי זאת ונופפתי חזרה. לילד הייתה סוכריה אדומה, ענקית
על מקל. הוא חייך אלי חיוך מקסים של ילד שיודע ולא מגלה לאף
אחד. הם חצו את הכביש לכיוון שלי. עדיין לא זיהיתי אותה.
כשהתקרבה הוציאה משקפיים מהתיק, הסתכלה עלי וחייכה חיוך נבוך
"חשבתי שאתה מישהו אחר, אתה כל כך דומה לו!" הילד נראה משועמם,
כאילו זה קרה כבר 20 פעם לפחות. הוא הסתכל אלי וסימן לי
להתכופף. התכופפתי אליו והוא לחש לי: "היא לא באמת בנאדם, היא
רק מה שנשאר אחרי שהוא מת." היא חייכה אלי חיוך נבוך אחרון
ואחזה את הילד בידו, יותר מכדי להשגיח עליו כדי למנוע מעצמה
ליפול. היא נראתה חיוורת, שאלתי אותה אם היא מרגישה טוב, היא
אמרה שהכל בסדר ונעלמה מחיי. היה נורא חם. הלכתי הביתה, למרות
שהייתי צריך לעשות עוד כמה דברים. לא היה לי כוח או חשק ולעומת
זאת החם העיק עלי באופן מזעזע. בבית חכתה לי הודעה מבולבלת על
המזכירה. זאת הייתה החברה של החבר הכי טוב שלי. הוא מת. הייתה
גם הודעה מאיזו מישהי שפגשתי באיזה פאב, אבל לא שמעתי מה היא
אמרה. כבר לא היה לי חם, לא הרגשתי כלום. לא הבנתי. בהיתי
בקירות ובעטתי בדברים. התקשרתי אליה. לחברה של החבר הכי טוב
שלי ז"ל. שאלתי אותה, אמרתי לה, נחמתי אותה, אני חושב, אבל
בעיקר הקשבתי לה בוכה. קינאתי בה. הדמעות שלי סירבו לבוא.
ההלוויה הייתה אחרי יומיים. תמיד חשבתי שזו קלישאה איומה, אבל
זו הייתה הלוויה יפה. כלם נראו נהדר בבגדים השחורים היפים שלהם
והפרחים היו מושלמים והבכי היה כמו מסרט. שקט ועמוק. רק אני לא
הצלחתי לבכות. ניסיתי בכל הכוח וזה לאט הועיל. אז שתקתי והייתי
החבר התומך, הרגיש והמופנם. אוי כמה רציתי לבכות. כאילו החלק
במוח שאחראי על לתת את הפקודה לבכי מת. פשוט מת. לגמרי מת.
אחרי ההלוויה הלכתי הביתה ברגל. הסתכלתי על האנשים ברחוב. הם
נראו לי קרים ומחושבים. התגעגעתי לחבר הכי טוב שלי ז"ל. נזכרתי
איך הלכנו יחד ללוויה של חבר מהצבא. עמדנו שם, אני שותק והוא
בוכה. כל כך בוכה. כל כך יפה. הבנתי. פתאום. לא הייתי בנאדם
באמת. רק מה שנשאר אחרי שהוא מת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אמנון.

-מה?

-אני אוהב
אותך.

-עזוב, אני לא
בקטע.









אפרוח ורוד
ואמנון ז'קונט
בעוד דו שיח
נוגע ללב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/1/02 17:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע ריבק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה