לפעמים אני מדמיינת אותם עומדים בחצי עיגול, בזמן שהוא קורא את
התפילות
מסביבם יום קיץ בהיר, תכול שמים, ורק עינייהם מלאות בדמעות
אני רואה אותם שואלים את עצמם, למה , אך יותר מכך, היכן היו
הם
איך הם התעלמו ממני כל אותו הזמן שצרחתי, והתעסקו אך ורק
בחייהם
לפעמים אני מנחשת את כל הסליחות, שלא חשבו עליהן קודם,הסליחות
שרצו הם לומר
אבל יותר מכל אני מקווה שהם הרגישו רע, משום שכבר יותר מידי
מאוחר
הם מדמיינים את הרגע, שהם יכלו לשנות, להציל את מה שקרס
ואז הם מרגישים אשמים, נכלמים, כי בגללם הכל נהרס
אני שומעת אותו קורא את מילותי האחרונות, אך יותר את בכיים
המר
איך פתאום הם הבינו לרגע שאני, כבר לא אחייך חיוך מזוייף, שאני
לא אופיע מחר
הם נזכרים באותו היום ששכחו לומר לי תודה, או לשאול מה שלומי
ומתחרטים על השניה הזאת שלא יכלו להשקיע, בשביל השקט הנפשי
שלי
והם בוכים, כאילו שזה יעזור, או ישנה דבר מה
הם בוכים, אבל יחייכו מחר, ואילו אני קבורה באדמה
אור פולש לעינייהם הדומעות, מאיר קצת את החושך המר
הם יראו את האור שיחמם את ליבם, וליבי לנצח ישאר קר
חלקם מנסים למצוא סיבות, למה עזבתי ואיפה אני
מדמיינים לעצמם מקום נפלא, ממציאים לעצמם עולם טיפשי
וקוראים לו גן-עדן, ואומרים שישמור עלי איזה מלאך, כי הייתי
מלאכית בעצמי
הם לא ישימו לב, הם לעולם לא ידעו, שהם הרגו את המלאך שבי.
|