"וואי, אתה לא מאמין איזה קטע היה היום! ישבתי במחששה עם לירון
ופתאום..." ואת ממשיכה לדבר על מה שקרה שם, על ערסים ועל
מטאליקה ועל לירון שהיא צמחונית, ואני לא בדיוק שומע ולא בדיוק
מבין. כל מה שנקלט לי בראש זה שהיום עישנת עוד סיגריה...
את יודעת שאני לא מושלם ולא מתחסד, ניסיתי בחיי יותר מעשר
סיגריות, בשביל הכיף, בשביל ההרגשה של המרד, בשביל האדרנלין
שבדם, בלה בלה בלה...בשביל לשחק אותה גבר, כמו כולם.
ממש! "קבלו אותי איזה גבר, אני טוחן לעצמי ת'ריאות,
אחו-שילינג!" מה הצעד הבא? "קבלו אותי עם פטיש, אני שובר לעצמי
ת'צלע! שאקל או מה?!"
אבל את? את כבר מזמן לא בקטע של המרד...את אומרת לי שאת שלי,
אבל בעצם את שלהם, את של יישויות לא ברורות בשם מרלבורו, לאקי
סטרייק, טיים ועוד...
כמו דג ברשת, חיה במלכודת... הם תפסו אותך ואת לא יודעת איך
להשתחרר.
וכל פעם שאני מנסה אפילו לדבר איתך על זה את מתעצבנת... "אתה
לא מבין?! אני אפסיק כשיבוא לי והדבר האחרון שיזרז אותי זה
לזיין לי ת'שכל על זה!"
אז אני מפסיק... יודעת למה? כי אני פחדן וכי אנוכי. כי למרות
שברור לי שהשקרים העלובים האלו שאת משקרת לעצמך הם רק כדי
לחפות על העובדה שכל פעם שמדברים איתך על זה זה מזכיר לך כמה
את בעצם קטנה וחסרת אונים, למרות שברור לי שזה כי זה מזכיר לך
שאת פעם ראשונה בחייך לא בשליטה, לא עושה מה שאת רוצה אלא מה
שאת חייבת, מה שניקוטין האלוהים אומר לך לעשות, למרות שאני
יודע שאולי אני היחיד שיכול להציל אותך, אני לא עושה את זה.
כי אני מפחד לריב איתך, לפגוע בך, לאבד אותך... אני יודע
מניסיון יומיומי עד כמה לפעמים לשקר לעצמך זה חשוב וקריטי ואף
תורם וחיובי מדי פעם, אבל אצלך זה הרסני!
עוד כשהיינו חברים הכי טובים אני הבטחתי לך שאני בחיים שלי לא
אתן לאף אחד לפגוע בך, אי את כל כך יקרה, מיוחדת וחשובה לי וכי
אני כל כך אוהב אותך.
והנה עכשיו, כשאנחנו ביחד, אני מרשה לך לפגוע בעצמך, כי יש לי
יותר מה להפסיד אז יותר מפחיד אותי להיאבק...
היה בבית ספר יום בריאות, ובשעה מסויימת נכנסנו כמה כיתות
לאולם כדי לשמוע הרצאה על סיגריות. המרצה חסר הרגישות לא בחל
באמצעים. הוא הראה לנו ישר בפרצוף את השפעות חבל התליה הקטן
והלבן הזה...
הוא דיבר על אחוזי תמותה מזעזעים כתוצאה מסרטן ריאות ועל ילד
בן 13 שקיבל סרטן-גרון. יש לו היום חור בגרון, הוא לא יכול
לדבר בלי מכשיר מיוחד וגם אז הוא נשמע כמו רובוט צרוד.
אני לא רוצה שתמותי לי...ואני לא רוצה שיהיה לך חור בגרון, אני
רוצה שיהיה לך טוב...אז למה לעזאזעל את לא מבינה שהסיגריות
האלו זה רע לך?!
את יודעת שזה מפריע לי... ומכיוון שגם אני חשוב לך אז את דואגת
לא לעשן לידי וגם כמה שעות קודם, כי זה מגעיל לנשק טעם של
סיגריה. אבל זה לא אפקטיבי אם את במחששה כל יום מחדירה עשן
לריאות שלך!
בזמן ההרצאה עצמתי עיניים... ראיתי את עצמי עומד ליד הקבר שלך,
מייבב בבכי... כאב לי וכאב לי כל כך עד שהיו דרושות מספר
תזכורות לעצמי שזו רק מחשבה ולא מציאות. על הקבר שלך היה כתוב
"נלקחה בטרם עת"... ובמחשבה הזו שלי התגעגעתי אלייך יותר
משיכולתי לסבול, ורציתי למות כדי שאני אהיה איתך שוב...כשחזרתי
למציאות פתאום נתתי לעצמי סטירה חזקה. "היא לא תמות!" אמרתי
לעצמי, "לא יקרה לה כלום! היא חזקה והיא יודעת מה טוב לה, היא
תהיה בסדר!"
אבל את עדיין מעשנת... עדיין נותנת לניקוטין להיות המ"מ שלך
ולעשן לחרוך לך את הריאות יום אחר יום.
הבטחתי לך שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך... שיקרתי, אני מצטער.
אני לא יודע איך למנוע ממך לפגוע בעצמך!אבל מה איתך? את הבטחת
לי שלא תעזבי אותי, שלא תשאירי אותי לבד! הבטחת לעשות כל
שביכולתך כדי לעזור לי בשעת צורך, כדי להקל עליי את הכאב
הנוראי שיש בי מן העולם הזה...
ובמקום זה את נעלמת...עם כל שאחטה את מתרחקת ממני יותר ויותר,
וזה מפחיד וזה כואב, ואת כנראה לא רואה את זה ככה.
לכן אני מנסה לדבר איתך על זה, למרות שזה מעצבן אותך, כדי
שאולי תתעוררי פתאום, כדי שתביני מה הולך, מה את עושה לעצמך,
לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שתקחי לי את עצמך בטרם עת.