התחל הכתבה

"אתה לא שונא שזה קורה לך?"
אני מצית סיגריה ומביט בעיניים החומות שיושבות מתחת למצח שלה
וחושב 'מה לכל הרוחות המפגרת הזאת רוצה ממני?'
עוד בחורה, עוד מועדון.... אני כבר לא זוכר פרצופים, שמות,
ריחות.. הזיכרון היחיד שיש לי מהן הוא העיניים, נוקבות,
חודרות, רכות, מתענגות, לא מרפות ממני, שורפות חורים בצד השני
של הגולגולת שלי.
אני עוצם את עיני בלילה ומחכה לסיוטים, רועד.. 'לפחות כשאני
חולם אני לא בהכרה' אני חושב במרירות.
וכל מה שאני זוכר זה העיניים.

אני לא אשכח את היום ההוא. היום בו קמתי בבוקר והסתכלי במראה
וראיתי את עצמי כפי שאני באמת, ללא מסכות, תחפושות וכל שאר
זיוני השכל שהשתמשתי בהם כדי להחביא את עצמי מהעולם. ומעצמי.
שעה לאחר מכן הייתי על אוטובוס לשדה התעופה. ברחתי. השארתי
התנצלות מגומגמת להורים ולחברה בפתק קטן ומקומט ומאז לא
התקשרתי אליהם חוץ מגלויה מהולנד שאומרת שאני בחיים. שום דבר
לא היה גורם להם להבין. אני לא חושב שאני בעצמי מבין.

לקחו לי 12 שנה להגיע לאן שאני עכשיו.
מסומם גוסס ששוכב בשלולית של קיא וצרכים. טוב. אז אני מגזים,
אני לא גוסס, אני חושב.
לא נותרו לי עוד הרבה סיבות לנשום כפי שאני רואה את זה, אבל
אני אמשיך לנשום כל עוד אני חי (כל ה 13 דקות שנותרו לי)
אתם מבינים. אני חכם.. טוב.. יותר נכון אני נבון, זה מה שהם
אומרים, לפי דעתי אני אידיוט מטופש.
החלטתי למות.. אבל לא בדרך רגילה. אני חייב למות בדרך שכולם
יזכרו, בדרך שכולם ידעו עליה, דרך שתיזכר לנצח.

הפצצה תתפוצץ בעוד  7 דקות ו18- שניות.. זה מצחיק אתם יודעים.
שהמכתב הזה יגיע אליכם דרך האינטרנט עוד לפני שאני אמות, אבל
אני צריך שתבינו מה גרם לי לעשות את מה שאני עומד לעשות.
אני לא אסביר איך הכמות המדהימה של הפלוטוניום הגיעה לידי,
אומר מספיק אם אסביר שלא היה איכפת לי למכור את נשמתי, היא
תהיה מושחתת אחרי היום בכל מקרה.
בניית הפצצה הייתה עניין של מה בכך, את רב המידע מצאתי באחת
הספריות העירוניות. את השאר, טוב, רמזתי מספיק כדי שתדעו
ששברתי חוק אחד או מאה.

לא נשאר לי הרבה זמן. אני רק מקווה שתזכרו אותי בתור מה שהייתי
ולא מה שאני עכשיו.

הייה שלום

ג'וני

סיים הכתבה

קטע זה נלקח מתוך הספר החדש "ג'וני ווקר - האדם והשואה" אשר
יוצא לאור בימים אלו על חייו ומותו של הטרוריסט הגדול יותר
ב300- השנים האחרונות.