אני מזדיין עם שירה, ובא לי כבר לגמור. שירה לא גומרת, ואני
מרגיש שזה תכף כבר בורח לי, אז אני חושב על השואה. השואה היא
מין דבר כזה שמסייע לגברים להחזיק עוד קצת זמן כדי לתת לחברה
שלהם את האפשרות לגמור.
יש אנשים שבשבילם יום השואה הוא יום של התייחדות וזיכרון עם
הנספים, יום של חשבון נפש עם האנושות ועם היסטוריה. יש אנשים
שביום השואה חושבים על יקיריהם שנספו, על קהילות שלמות שהפכו
לאבק. בשבילי יום השואה מזכיר את שירה, שגומרת לאט מידי
בשבילי.
לפעמים יוצא לי לעבור איזה שלושה מחנות השמדה בלילה אחד, שורות
שורות של אנשים עוברים על פני בדרך לתאי הגזים, בזמן ששירה
נאנקת מתחתי.
גברים מחפשים גירוי מיני בסרטים כחולים, בתמונות פורנוגרפיות,
הולכים למועדונים בבורסה, וגולשים לאתרי הסקס באינטרנט. הבעיה
שלי היא הפוכה. אני מחפש את הסרטים על השואה בערוץ שמונה, כדי
לאפשר לדמיון שלי כמה דימויים חדשים, כשהתמונות הישנות במוחי
מאבדות את השפעתן. אפילו כבר ניסיתי לבקש משירה שנשכב מול
הטלוויזיה בזמן סרט על החיים בגטו ורשה, אבל היא הזדעזעה, ומאז
היא חושדת שאני סוטה מין. זה לא נכון, פשוט הגירוי המיני חזק
מידי בשבילי, ואני צריך גירוי הפוך מאוד חזק בשביל לאזן את הסך
הכל. הטריק הזה של אלוהים, ששניה אחרי שאתה גומר כבר לא עומד
לך, זאת הבעיה. אם אני הייתי בונה את המנגנון הייתי בונה אותו
אחרת. זה סתם מלחיץ שצריך כל הזמן לדאוג, קודם שהעסק יעמוד כמו
שצריך, ואחר כך לא לגמור מהר מידי, והבחורה, לה אין כלום על
הראש, היא רק צריכה לשכב בנחת וליהנות. זאת לא חלוקה צודקת של
עבודה. ובנוסף לכל הצרות שירה גם לא מתחשבת בי, וגומרת לאט לאט
בלי להזדרז לשום מקום. אחר כך מתפלאים על אלימות כלפי נשים.
אחרי שיש לי בראש כל כך הרבה דימויי שואה, וכל זה רק בשביל
שירה, ברור שאני משתגע. יש לי בלילה חלומות מוזרים. לילה אחד
חלמתי שאני שוכב עם שירה בתוך תאי הגזים, התעוררתי כולי רועד.
שירה הסתכלה עלי מתוך שינה ואמרה: "אני אוהבת אותך" לרגע אחד
רציתי להרוג אותה, וזה עבר לי.
אני חייב להיגמל, אני חייב להפסיק עם סרטי השואה האלה, הם
דופקים לי את השכל.