לפעמים מתחשק לי לומר לו
שלא יתקשר אליי בכלל אפפעם,
שלא ידבר איתי.
ובכך בעצם לשחרר אותו,
לעיסוקיו החשובים באמת.
לתת לו את האפשרות למצוא
את הצעירה הנפלאה של חיו
עתירת הסטייל ,
דוגמנית המסלול
הרעננה שהוא רוצה,
שתופיע על השער של חיו,
היא תהיה אנינת טעם
עשירה ונבונת מחשבה,
לא יהיו בה טעויות
והיא תהיה בת שיח נפלאה,
התחכום שלה יעבור את גבולות ההגיון.
והיא תלך כמו אישה תתלבש כמו אישה נהדרת ויודעת,
הבדים יתנפנפו מעליה
כמו דגלונים המפארים תפארת גופה,
החזה ,המותניים הצרות ,הידיים העדינות העיניים הנכונות
החיוך המושלם, והיא תהיה האושר הצרוף שלו
היא תהיה אומנותית ונהדרת.
והיא תאהב אותו במידה הנכונה ,
תהיה בצבע העור המתאים וממשפחה טובה,
והוא יתקשר להזמין אותי לחתונה ואני לא אגיע
רק, אתלה את הכרטיס על המקרר ואבהה בו יום יום,
אקרע מהמילים הרגילות של הכרטיס המעוצב
בתבונה שלו, בצבעים שלה...
גאים להזמינכם לחתונתנו...
גאים, חתונה...
ואני רק מתמוטטת מהחזיון הזה,
מרגישה איך הבדיה שתפרתי בשקידה רבה כל כך
מתנפצת בפרצופי באופן הברור ביותר.
רסיסים ניתזים לעיניי הקרועות כאב,
ואני בוכה בלי הפסקה,
בדרך למכולת
בדרך לאוניברסיטה, באוטובוס
כשאני חותכת עגבנייה לסלט,
אפילו המשקפיים השחורים שקניתי
לא יכולים לעצור את שטף הדמעות
הנוזל מבעד לזגוגיות השחורות,
הדמעות לא עוצרות בן, אלא ממשיכות.
קשה לי להסביר בדרך חכמה כמה קשה לי,
אני תמיד לוקחת את הסנריו הכי מחורבן
של העתיד ואומרת כך אני ארגיש
אם זה יקרה,
בדרך כלל
הכל
בולשיט ובדיה גדולה,
והעתיד בעצם
מחייך אליי
מעבר
לגבעות הזמן
המסתירות לי |