הוא היה עובר ליד המסעדה כל יום בחמש בדיוק .
לא חשוב מה קרה במדינה בחיים הפרטיים שלו ,הוא תמיד היה שם...
היו עליו  שמועות, אמרו שהוא משוגע  ואמרו שהוא סתם מיליונר
שאוהב ילדים.
הוא היה בא כל יום בחמש למסעדה ומחלק סוכריות ,
לכולם.
כל יום הייתי פוגשת אותו שם עם חיוך מעודד הוא היה נותן לי
סוכריה ואומר לי "סוכריה לסוכריה" המשפט הטפשי הזה תמיד נתן לי
נקודת אור ביום הוא נתן לי להרגיש נאהבת משהו שבדרך כלל הייתי
זקוקה לו .
הוא היה הדבר הכי יציב בחיים שלי הדבר היחיד שידעתי שתמיד יהיה
שם ואהבתי אותו בשל כך.
הילדים העשירים בשכונה היו צוחקים עליו שרים עליו שירים .
בתגובה לשירים הוא היה אומר "אני חיי בשביל לשמח לא בשביל
לשמוח" והמשפט הזה העציב אותי אך עם זאת גרם לי להרגיש גאה.
יום אחד האיש לא בא למסעדה, ידעתי מה זה אומר.
חשבתי שאני לא אוכל להמשיך לחיות כמו שחייתי לפני כן הרגשתי לא
יציבה ולא נאהבת.
עד שנזכרתי בתגובתו לילדים העשירים שהיו שרים עליו וחשבתי
אם הוא חיי בשביל לשמח ולא בשביל לשמוח כנראה הוא מת בשביל
לשמוח ולא בשביל לשמח.