לכולנו יש מזל.
לחלק יותר, לחלק פחות. יש כאלה שזכו בלוטו, יש כאלה שניצלו
מתאונה בדרך נס  וברי המזל באמת שבינינו מצאו את אהבת חייהם
וגילו שגם היא אוהבת אותם.
אבל אצל כולם המזל הוא אקראי, לפעמים זוכים ולפעמים מפסידים,
לפעמים מופתעים לטובה ולפעמים מתאכזבים, כולם, חוץ מהאיש עם
הכי הרבה מזל...

סיפורנו מתחיל ביום אביב נאה, כזה שלא נראה בארצנו שנים.
הציפורים צייצו בהתרגשות, הפרפרים התעופפו בעליזות, קרני השמש
התרוננו על אחרונות השלוליות מגשמי החורף והאיש עם הכי הרבה
מזל נפל לערמה ענקית של חרא.
"אני שונא להיות האיש עם הכי הרבה מזל" אמר האיש עם הכי הרבה
מזל בעודו מנקה את פניו מהחומר הדוחה והמסריח שרכותו הצילה את
חייו. "הלוואי והייתי פשוט יכול למות וזהו"!
"לא נורא, אולי בפעם הבאה תצליח" אמר חברו יואב, שחיכה למטה
בזמן שהאיש עם הכי הרבה מזל ניסה להתאבד ע"י קפיצה מהגג של
קניון עזריאלי, בעודו מושיט לו קצת טישו שבמקרה היה בכיסו.
"אוו זה דוקא כן נורא, תאמין לי, אני יודע".
"לא מתרגלים לזה אחרי כמה זמן"? "אני מתכוון, היית ככה תמיד
לא"?
"כל כמה זמן אתה חושב שכבר עברת כל מה שאפשר, אבל אז המזל
ממציא משהו חדש, מתגרה בי במתנה חדשה ואז מביא לי אותה
בהפוכה.
"טוב בוא נלך לבית שלך כדי שתתקלח ואז נלך לאכול משהו, נסיונות
ההתאבדות שלך תמיד מרעיבים אותי".
"טוב אבל תזכור את כלל הברזל" אמר האיש עם הכי הרבה מזל בעודו
מתחיל ללכת לכיוון ביתו.
"כן, אני יודע, אמרת לי את זה מיליון פעמים, "לא לאכול מה שאתה
אוכל", ענה יואב בקול של מי  שחוזר על פתגמים שאמרה לו אימו
כשהיה ילד.
"אני יודע שזה מעצבן אותך אבל אחרי המקרה של צחי אני כבר לא
לוקח סיכונים".
"תגיד מה איתו באמת"? "איך עבר הניתוח"?
"הרופאים אומרים שהוא יהיה בסדר, המתנקשים הרחומים  האלה,
יבורך שמם, הם עושים הכל בשביל לעזור, זה בטח מתסכל אותם "רצח"
אבל הם בכל זאת משתדלים".
"אני עדייו לא מבין איך אתה יכול לחבב אנשים כאלה אחרי מה שהם
עשו לצחי", קולו של יואב היה מלא כעס.
"בחייך, זאת לא אשמתם  שהוא קיבל את המרק עם הרעל, אתה יודע
טוב כמוני שזה היה מיועד לי, המסכנים, זה נראה לי נורא לחשוב
שאתה הטוב בתחום עבודתך ואז לגלות שיש משהו שאתה פשוט לא יכול
לעשות".
"בנאדם לפעמים אתה לא הגיוני".
"תנסה אתה להיות הגיוני כשכל בוקר אתה  קם ודופק דוקא את הבוהן
עם הציפורן החודרנית בבלוק משוחרר, שנמצא במקום אחר כל פעם.
למזל אף פעם לא נמאס מהבדיחה הישנה הזאת".
"אבל בטח יש משהו שאתה יכול לעשות? אני מתכוון אתה יכול להוריד
את הציפורן בניתוח..."
"הרופא תמיד חולה או שהוא נחטף ע"י טרוריסטים רק כדי שהם
יחזירו אותו יום אחרי".
"ניסית פעם רצפת עץ"?
"כן, ישנתי אצל אחותי והילד שלה  השאיר ליד המיטה שלי את
הצעצוע האהוב עליו... גוש פלדה בגודל של כלב קטן".
"גוש פלדה"?
"כן, הוא צייר עליו פרצוף וקורא לו ריצ'רד, הילדים של היום, לך
תבין".
אבל יואב לא ויתר, "אם ממש תיזהר אין סכוי שתדפוק את הרגל
בבלוק, אתה לא עיוור".
"ניסיתי את זה לפני שנתיים, בדיוק כשדילגתי מעל הבלוק הנכון
הייתה הפסקת חשמל ודרכתי על עציץ קקטוס ננסי שאישתי שכחה על
הרצפה".
"ouch".
"כן טוב, מהמקרה ההוא למדתי שעדיף פשוט לתת לדברים לקרות ולא
להמנע מהם".
"אבל חכה רגע, נראה לי שמצאתי פירצה במזל שלך, מה המזל בלדפוק
את הבוהן כל בוקר"?
"גם אני לא הבנתי את זה בהתחלה, זאת הייתה התקווה שלי במשך
עשרים שנה, בזכות ה-loop hole הזה שמרתי על שפיותי במשך
נעוריי, ואז פגשתי את מי שלימים הייתה לאשתי כשחיכיתי לשווא
בתור לרופא הכירורג ".
"אהבתי ואני עדיין אוהב את רינה יותר מכל דבר אחר", קולו של
האיש עם הכי הרבה מזל היה חמים כשדיבר על אישתו, "אירוני לא?
אהבת חיי גורמת לי לרצות למות".
"אבל בטח יש משהו בחיים שלך שהוא לגמרי טוב... אתה חכם והיו לך
ציונים טובים בבית ספר למשל".
"ונכשלתי בכל אחת מהבגרויות בגלל טעות מחשב".
"יש לך עבודה טובה".
"והשותפים שלי הם חבורת הנודניקים הגדולה ביותר שראית בחייך".
"הרבה כסף..."
"גנבו מהבנק".
"מכונית יוקרתית..."
"לא מתניעה".
"זיין גדול..."
"אימפוטנט".

היה רגע ממושך של שתיקה בעוד הם צעדו ברחוב ואז יואב אמר "איזה
דיכאון..."
"איזה דיכאון..." אמר האיש עם הכי הרבה מזל.
"כן אני יודע, הרגע אמרתי את זה"!
"לא, אני מתכוון למתנקש הזה שחושב שאתה זה אני ועומד לירות
בך".
"איזה דיכאון" הסכים יואב.