ברגע הראשון כמעט ולא זיהיתי את עצמי.
תמיד ישנם כמה רגעים של הלם כשאתה רואה את הגוף שלך שם למטה
ומבין שאתה מת. עברתי את זה עשרות פעמים ועדיין לא התרגלתי
למראה של הגופה השוכבת חסרת תזוזה, ההבעה הקפואה על הפנים.

הייתי בן 48 במותי. סיבת המוות - התקף לב. תוצאה של אכילה לא
נכונה, מיעוט בכושר בגופני, לחץ מתמשך והזנחה כוללת. אני אצטרך
להכניס את זה לדו"ח שלי. הוא חייב להיות מדויק. 48 שנה באותו
הגוף זה לא מעט, אע"פ שבחיים אחרים חייתי זמן ממושך יותר.
כמובן שלזמן אין ממש משמעות כשאתה מת.

אני מהרהר בחיי האחרונים ומריץ אותם בראשי. העולם השני ממשיך
לרוץ בינתיים, נאבד בציר הזמן המפותל. אני שקוע במחשבות, מנסה
לשחזר את רגעי האחרונים (יש חלק שלם בדו"ח רק על השעה האחרונה
שלך) כשלפתע אני מרגיש שהוא קרב אלי. אני חש בנוכחותו
מאחורי.

"איך היה?" הוא שואל בטון אבהי שכזה ומניח ידו על כתפי.
אני נאנח אנחה מנטלית. "מעניין" אני עונה. "אני מרגיש התקדמות
של ממש בכל הנוגע לפחדים שהיו לי מנשים ומכישלונות, אבל עדיין
יש לי בעיה עם דחייה, ביקורתיות לגבי אחרים, שנאה עצמית ועוד
כמה דברים אחרים. יש לי עוד על מה לעבוד".
"אתה מכניס את הכל לדו"ח שלך, כן?"
"כמובן, כמובן" אני אומר ומהנהן.
"איך זה היה בשבילך?" אני שואל בפרץ לא אופייני של ספונטניות.
"היה?" הוא צוחק. "מה גורם לך לחשוב שהיה? גם אני נשלח למשימות
שיפור עצמי, בדיוק כמוך, אם כי בתדירות יותר נמוכה. אתה באמת
חושב שהייתי כאן אם הייתי מסיים?" הוא שואל. בדבריו לא נשמעה
עוקצנות או סרקזם. רק האמת.
"ברצינות? גם אתה לא סיימת?" אני שואל, ונימה של ייאוש מסתננת
לדבריי. "אם אתה עוד לא סיימת אז לי בוודאי נשארו עוד איזה
1000 משימות."
"1000 משימות", הוא אומר בטון מעט יותר תקיף, "זה עדיין רחוק
מאוד מנצח. שיפור עצמי זה תהליך ארוך וקשה אבל אתה תעבור אותו
כמו כולנו, תקופת חיים אחת יותר או פחות".

"גש", הוא אומר ומפעיל את סמכותו. "תכין את הדו"ח שלך ותאזור
אנרגיות. בקרוב תצא למשימה חדשה".
"אני מבטיח לך", הוא ממשיך בנימה רכה יותר, "שזה ייקח לך הרבה
פחות מנצח".

אני מהנהן בהסכמה בעודו מתרחק ומבין שעדיין לא נפטרתי גם
מהספיקות שלי בעצמי ומהערכה עצמית נמוכה. עוד משהו שיכנס
לדו"ח. עוד מכשול בדרכי לחיים בעולם האמיתי.

אלוהים, הטירונות הזאת לעולם לא תיגמר!