<קצת סבלנות איתי>
"אתה יודע מה ההבדל בין האמריקאים לבינינו?" שאל ידיד
"אנחנו רגילים לזה" עניתי כאחד שכבר חשב על השאלה הזאת
"בדיוק"
הרעיון של החבר היה להציג את העם האמריקני כמזועזע ומסכן על
התקפת מגדלי התאומים המזוויעה והלא צפויה
אנחנו הישראלים רגילים לשגרת הפיגועים וזעזוע של פיגוע ייפוג
במקרה הכי גרוע למחרת.
עוד מישהו נהרג? נפצע?
שלושים נהרגו?
FUCK IT
קורה
זה הדרך של הדברים


ואז
בבוקר בהיר ייחודי בשגרתיותו בבית החולים הדסה עין כרם בקומה
השביעית במחלקת כירוגיה פלסטית הגעתי למסקנה שכבר ידעתי בעבר:
כשאדם חווה כל כך הרבה סבל אז מרוב הצער שקיים בו לגביו, כבר
אין הוא רגיש לגבי מצבים הדורשים אמפטיה
כבר לא נשאר בנפש רגש שיש צורך להתמודד איתו

ולמרבה הצער רוב האנשים שאינם כלולים בקבוצת ה"אנשים שחוו כל
כך הרבה כאב בחייהם" אינם מודעים לנאמר בדף שכוח אל זה.
והם עוד מעיזים להאשים את האנשים האחרים בחוסר רגשנותם לגבי
מאורעות כאלו וכאלה.

סליחה אמא,
אבל יש לי מספיק סבל על כתפיי בשביל שיהיה איכפת לי שמישהו
שאני לא מכיר נפגע ע"י טרוריסט. -- אגיד לאמא בדמיוני כשהיא לא
מבינה איזה מן בנאדם אני שלא איכפת לו שהיה פיגוע והוא רק רוצה
לראות וידאו או משהו אחר יותר מענין.


DISCLAIMER
אך הדבר אינו מוצקי כפי שהוא נקרא. זה הכל בחירה שלנו כמובן.