ריצת ה-1500 היא לא ביג דיל. אני לא מהבנות שנלחצות מדברים
כאלה. ידעתי שהריצה תהיה קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. רק ידעתי
שאני לא אפסיק לרוץ.
התחלנו לרוץ באמצע השיעור הרביעי. הבנים רצו לפני כן, ובגלל זה
חלק מהבנות לא רצו לרוץ, אז חיכינו עד שהם יסיימו. היא דווקא
היתה מאלה שרצו להתחיל לרוץ. לא היה איכפת לה לרוץ לפני הבנים.
להיפך, זאת היתה הזדמנות בשבילה להראות ולהיראות, ובוודאי לקבל
צומי. גם אני רציתי כבר להתחיל לרוץ, אבל לא צעקתי ונידנדתי
למורה כמוה. כבר חודשיים אני מתלבטת איך להתנהג איתה. האם
השיטה הנכונה היא התעלמות מוחלטת או הטחת עלבונות. אני בטוחה
שההחלטה היתה הרבה יותר קלה אם היו עלבונות להטיח, אבל כל פעם
שהיא העירה לי, נאלמתי דום וכל השנינויות ברחו. אז בינתיים
שתקתי.
התחלנו לרוץ. בהתחלה היה קל. שחר היתה צמודה אליי, וכל הזמן
עקפנו אחת את השנייה. באיזשהו שלב, עקפתי את שחר והגברתי את
הקצב, אבל המשכתי לשמוע צעדים מאחוריי. הצעדים הגבירו את הקצב
והחלו לעקוף אותי, אבל זאת לא הייתה שחר. זאת היתה היא. היא
עקפה אותי. 'לא נורא, יש עוד יותר מחצי ריצה'. אחרי כ-20 מטר,
היא עברה להליכה, ואני עקפתי אותה והתחלתי להתנשף. החלק הקשה
של הריצה מתחיל, והיא כל הזמן עוקפת אותי ועוברת להליכה, ואני
עוקפת אותה וחוזר חלילה. בסיבוב האחרון כבר ממש קשה לי. אפילו
התלבטתי אם לעבור להליכה מספר פעמים, מה שלא חשבתי שייקרה לי.
אבל המשכתי לרוץ. הנה אני מתקרבת לעיקול האחרון. יש לי עוד
כ-100 מטר עד לסוף הריצה. בדרך כלל, אחרי העיקול, אני תוקעת
ספרינט ב-40 המטר האחרונים, אבל הפעם אני לא בטוחה שיהיה לי
כוח.
פתאום, היא עוקפת אותי. היא רק שלושה צעדים לפניי אבל זה לא
ייתכן שמישהי שהלכה חצי מהזמן, תעקוף אותי, ובמיוחד לא היא.
אני מוכרחה להצליח. יש עוד כ-80 מטר לסוף. אני מגבירה את קצב
הריצה ומתחילה לעקוף אותה. אבל היא, ממשיכה לרוץ מהר, מנסה
להישאר צמוד אלי, ואני לא יודעת אם אני אוכל להמשיך לרוץ ככה.
אני מגייסת את שארית כוחותיי, מותחת את גופי קדימה, ורצה בשיא
המהירות אל קו הסיום, משאירה אותה מאחור.
"שמונה אפס שש" אומרת המורה לחנ"ג כשאני חוצה את הקו. אני
מרימה את ידי למעלה, כי זה מה שצריך לעשות אחרי ריצות קשות.
בכל יד, מתרוממות אינסטקטיבית שתי אצבעות, ויוצרות צורת V
עקומה. אני ממלמלת שירי תהילה לעצמי בעוד הידיים עם ה-Vיים
מתנודדות חלושות מעל ראשי. היא הגיעה שלוש שניות אחריי ונשכבה
מייד על הדשא. מחר ייתפסו לה השרירים.
כמה דקות מאוחר יותר, כשהדופק שלי נרגע, אני ניגשת אליה.
"תודה על התחרות בסוף", אני אומרת. היא מלכסנת אליי עיניים.
אלו המילים הראשונות שאמרתי לה זה חודשים.