א.  (לעידן)

זהו. אני חושבת שזה נגמר.
המילים נמסו לשלוליות קטנות של שקט והתנקזו לתוכי.
אין לי עוד מה לכתוב לך.
זה לא שכבר אין לי מה להגיד, אבל העייפות הזו שולחת זרמים
לאצבעות וגורמת להן להשתנק.
אני מנסה להסביר לך מי אני, מה עובר עליי, אבל אחרי כמה משפטים
פשוטים הכל נחנק ומתפורר. זה לא עובד לי יותר.
חשבתי עליך הרבה.
חיכיתי לשמוע איך עוברים עליך הימים
והלילות
וממה מורכב העולם שלך, שכולו עוד זר וחדש שלי.
אין בי די מלהקשיב לך מספר לי על החיים האלו, יפים ומכוערים,
כפי שהם מצטיירים בעינייך.
אבל המילים הטפשיות האלו בורחות ממני.
הן ממאנות לשתף איתי פעולה, להרכיב לך מכתב ראוי וכנה, כותבות
בכוונה את ההיפך ממה שהתכוונתי לתאר.
הן גורמות לכל הרגש האדיר הזה להישמע חסר-ערך, יבש ומרוקן.
המילים שונאות אותי. הן שונאות אותי על שבגדתי בהן  - - -


ב.

מישהו אמר לי פעם
"אם מהשמיים יורדים לימונים
תלמדי להכין לימונדה".
באותם הרגעים, כשזה לא כואב מדי,
אני חושבת
שאם השמיים עצובים עליי
אני צריכה ללמוד לנגב להם את הדמעות -
ולשתוק.