אני וסבתא שלי יושבות במכונית
הדמעות שלי מרטיבות את ההגה.
ביד מקומטת היא מלטפת לי את הראש.
היא מודאגת, סבתא שלי, ונזהרת עליי.
כמה שרוצה להטיב עם הנכדה הכואבת את בגרותה.
קולה הרועד, המנוסה, למוד קרבות-החולין
אומר לי בשקט -
אל תרוצי אחרי הרכבת.
הרכבת נסעה בלעדייך,
היא ברחה ממך והשאירה אותך על הרציף.
את לא יכולה לרדוף אחריה.
אין טעם שתרוצי,
שתתישי את עצמך במרדף שווא,
שתתאכזבי לבסוף, כשהיא תאיץ ממך ותסע.
אל תרוצי אחרי הרכבת.
כמה חסר סיכוי זה, ומשפיל.
זה לא מכובד שנערה בגילך תרוץ אחרי רכבת כזו,
שעזבה אותך בלי שום בעיות,
שהמשיכה הלאה בלעדייך, והותירה אותך אבודה.

השמיים נצבעים תאונות
רכבת
ואני רואה את זה, מתנוסס באדום בכותרות העיתונים:
צעירה התנגשה ברכבת
יש עשרות הרוגים.
דובר הרכבת יגיד בקול מתנצל: זה לא אנחנו, אנחנו לא אשמים
זו הבחורה המטורפת הזו, ימח-שמה.
איזה מין אדם רץ אחרי רכבת נוסעת
ובאמת חושב שינצח בסוף.

הסיכויים קלושים
אני יודעת
אבל הרגליים בוגדות בי ורצות
הריאות מתמלאות אוויר צונן, כלי הדם מתרחבים.
אני אשיג אותך
כולם טועים.
בתחנה הבאה אצליח להדביק אותך
רכבת טפשית
אהוב שלי.
"תחנה הבאה: לב המפרץ"
לא להתמוטט
לא להישבר
לקבוע שיאים אולימפיים שאיש לא יתעד.
מרתון של אשה אחת
שרצה לאחור
שבעה חודשים.



צעירה התנגשה ברכבת
וכולם יודעים
שטעתה.