ניסיתי להאמין,
ניסיתי לקוות,
ולמצוא פתרונות.
כשלתי.
בעוד ששפתי ממלמלות מילות גאווה לאומיות.
וההם הולכים אל הקיר ההוא,
מכניסים פתק, מביעים משאלה,
ומקווים שתתגשם.
או ההם שהולכים למקומות הסגורים,
מתלבשים בלבן,
וקוראים מילים לשווא.
או ההם שמבקשים סליחה,
יום אחד בשנה,
חושבים שסלחו להם,
וממשיכים לחטוא.
או ההם שפונים אליו,
בשעת צרה,
ומבקשים עזרה,
כאילו רק עכשיו נזכרו בקיומו.
או אני,
אני, ששוכבת לי במיטה,
בשעות הקרות של הלילה,
ומתפללת בתוך תוכי,
שמחר לא יהיה כיום,
ושמחר לא יהיה כלל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.