מוקדש לליאת, טילה, שגרמה לי לכתוב שוב.

12/03/01

כולם אומרים שהם יזכרו את ה"ראשונים" שלהם עד למותם. אני מדבר
על הפגישה הראשונה, הנשיקה הראשונה, הזיון הראשון, האהבה
הראשונה או מה שזה לא יהיה.
זה די מטומטם לדעתי, כי אחרי הכל, בסופו של דבר, מה הדבר היחיד
שזוכרים במותנו? אמנם אני לא מדבר מניסיון, אבל זה ניחוש
מבוסס. הרי לא נזכר בברכה, הילדה מכיתה ב' שמשכנו לה בצמות, או
בצילי הבחורה הראשונה שפגשנו ביום שישי והלכנו לסרט. גם לא
נרצה לזכור את הפעם שחטפנו מכות, סתם כי אמרנו משהו נכון, בזמן
הנכון, במקום הנכון, לאיש הלא-נכון, נכון? או אפילו את הפעם
הראשונה שהילד, צחי, אמר: אבא, אני אוהב אותך! וגם לא את הפעם
שהקופאית רשמה 3 חלב במקום 4, והלכנו הביתה עם רווח של 4.50.
רגע, אבל מה אם אני רוצה להיזכר בפעם הראשונה שגילי, בחירת
ליבי אמרה אני אוהבת אותך? או את הפעם הראשונה, כשהושעתי את
נילי מבתוליה? אז זהו, שלא. אז, כשאתם עומדים למות, מלאו
ריאותיכם באויר צח מירושלים או מהגליל, או מכל מקום בארצנו
הנהדרת, כי הדבר היחיד שאדם מת זוכר זאת נשימתו האחרונה.

ותחשבו על זה.